ארז, מה יהיה הסוף?

לא ברור למה היינו צריכים מבצרים עתיקים, מסכי ענק, ג'יפים חדישים וגם מירי בוהדנה ב"חפש את המטמון". אבל השאלה האמיתית שצריכה להישאל היא למה ארז טל עושה את זה לעצמו

"חפשו את המטמון" (מרביעי עד שבת בערוץ 2) בא והלך, ונותרה שאלה אחת: עד כמה מוכן ארז טל להמשיך ולהתבזות ככה, תוך שהוא מתעלם לגמרי מן האינטליגנציה של הצופים שלו.

  

ראשית, צריך לומר משהו על הפער העצום בין רמת האיבזור של ההפקה לבין התכנים. הבה ונמנה כמה מפלאי הטכנולוגיה המנצנצים שגויסו לטובת השעשועון הדבילי הזה: מסוקים, מערכות ניווט לוויניות, מסך פלסמה ענק, ג'יפים חדשים, קרני לייזר, כפפות אלחוטיות, שבט שלם של מחשבים ניידים שלא עשו כלום חוץ מלנצנץ, ותסלחו לי אם שכחתי גדג'ט או שניים שלא זכו לזמן מסך מספיק.

 

ועוד: גברתנים מחוברים לאזיקים ולתיק מאובטח ממנו הגיח מחשב אחד, קופות ענק של הקרן הקיימת על כנים מסתוריים כמו ב"האלמנט החמישי", משגר-מפעיל בדמותו של ארז טל כפליט מ"משימה בלתי אפשרית", לפידים במבצרים עתיקים, מירי בוהדנה אחת משועממת מאוד, חתול שהתגנב אל הסט במהלך השידור הישיר - ומה יצא מזה? ילד אחד, חמוד ומתולתל, זכה באוטו ובמלגת לימודים. אין לו רשיון נהיגה והוא לא יודע מה ילמד, או – במילותיו שלו – "באמת שאין לי מושג".

 

היה רע לתפארת

 

ועכשיו בואו נברר מדוע זכה שי החביב, ונתענג לרגע על הגיחוך שיוצר הפער בין צעצועים לרעיונות. "חפש את המטמון", היתה פעם תוכנית רדיו מיתולוגית יפהפיה. בימים ההם לא היה גוגל בעולם, גם לא מחשב, ואנשים נסמכו על ארון הספרים שלהם, הידע שצברו עם השנים ויכולתם לחשוב באופן אסוציאטיבי ובמהירות כדי לפתור כתבי חידה קשים ומתסכלים. האביזרים היחידים שהיו נחוצים ליוצריה ומשתתפיה היו עפרון ונייר. התוכנית היתה חביבה גם על מי שלא הצליחו לפתור, מפני שהיה בה ערך מוסף של דרמה שבה מי שבאמת יודע יותר ומחשב את צעדיו בזהירות ובמהירות, יכול להגיע לפרס צנוע: אבל ברור היה שלא כל אחד יכול. בטח לא בזכות התלתלים והחיוך.

 

הרעיון הגרוע הראשון של הגרסה הטלוויזיונית היה, להעמיד בחזית השעשועון שני אנשים צעירים מאוד (לובה ושי) שמתחוור מהר מאוד כי אין להם יכולת לפתור ולו מקצת מן השאלות הקלות מאוד שהוצגו להם. מצד שני, הם מצטלמים היטב ומחייכים נורא יפה. הרעיון הגרוע השני היה, לצוות להם אנשים מאוד לא ידענים אבל ידוענים, או לפחות ידוענים-בהתהוות. מה עשה שם אסף חפץ חוץ מלהביך את עצמו בניווטים לא מוצלחים? למה אליענה בקייר, כי היא נראית טוב כשהיא נרטבת? למה קארין מגריזו – כי היא יודעת לנהוג וללהג בו זמנית? ועידו תדמור? מישהו מוכן להסביר לי מה הקשר בין כל אלה לבין המיזם המגלומני למעט העובדה שאנחנו מכירים את פרצופיהם? ומה, במחילה, הקשר של כולם לבין מטרתו המוצהרת של המיזם?

 

הרעיון המוצלח היחיד של כל ההוגים – סיוון רהב-מאיר, חנונית כלבבי, מעיין טריוויה מפכה, שעצם נוכחותה שם האירה באור צורב את העובדה שהאביזרים מיותרים לחלוטין, והקונספט נזקק לאנשים עם ידע ולא לשלל בובות חינניות מחוברות למיקרופונים אלחוטיים. בצוות של לובה לא היתה מקבילה לרהב-מאיר. לא פייר.

 

ועכשיו אנחנו כבר יודעים מדוע זכה שי: כי היתה לו סיוון רהב מאיר, כי הוא זינק בנחישות על אייל, טיפס יפה על מצוק, נרטב באומץ לב, קשר חבלים ובנה גשר באוויר וחייך בבייישנות. כל הכבוד לשי.

 

אבל כשהזוכה בחידון ידיעת הארץ אינו יודע כמעט כלום, כשהקשר בין המשימות לבין התוצאה מתעמעם והולך, כשמסך הענק מיועד בעצם רק להקרנת פיסות נייר מצויירות שיש לחבר אותן אחר כך בפאזל, כשקופסה רודפת תיבה, הכל נהיה מלוקק, מפוהק, צפוי וחוזר על עצמו מהר מדי.

 

צרה נוספת של המיזם המגלומני הזה היתה מחזור-יתר של אלמנטים משעשועוני הישרדות וחידוני טריווויה למיניהם. כולנו ראינו פעם אחד או שניים כאלה ואנחנו יכולים לדקלם מתוך שינה את המרכיבים: דיו סתרים, בריכת כדורים, סנאדות, לייזר, חבר טלפוני, מבוך, מוזיקה מפחידה, משחקי צללים ואורות בחשיכה. מאוסף של ציטוטים לא מרכיבים יצירה מקורית. היה רע, טוב שנגמר – והפרס מגיע לרהב-מאיר.