ראש לשועלים

"קוראים לי ארל" היא עוד סדרה שצוחקת על אמריקה העלובה, אבל הפעם עם ג'ייסון לי, שהוא הגבר שכל קוראי "בלייזר" רוצים לשתות איתו בירה

ארל ג'יי היקי (ג'ייסון לי) הוא צורת החיים הנחותה ביותר באמריקה. גונב מכל הבא ליד, חלש בתחום ההיגיינה, לא מגולח, בור, עצל, מבלה את יומו בשתיית בירה והשלכת הפחיות הריקות לאחור, מופקר, בעל ילדים לא חוקיים ושפם. ארל הוא בן האנוש המוזנח שקונה סיגריות, כרטיסי גירוד ובירה בעשר בבוקר ומכלה את ימיו בבטלה בדיינר המקומי עם אחיו רנדי (אית'ן סופלי) שגר על הספה בביתו. ארל הכיר את אשתו ג'וי (ג'יימי פרסלי) בווגאס. הוא התחתן אתה אחרי ליל שיכרות וכשהתפכח גילה שהכרס של האישה לה נישא אינה סתם בליטה אלא הריון של חודש שישי. ג'וי לא ידעה את שמו של אבי הבליטה. היא רק זכרה שנהג במכונית פורד לכן הם קראו לוולד הטרי דודג'. לתינוק השני שלהם ארל קרא לפני לידתו "ארל ג'וניור", רק כדי לגלות ברגע הלידה שמדובר בתינוק שחור.

 

יום אחד מזלו משתנה וכרטיס הגירוד שארל נוהג לרכוש מדי יום מזכה אותו במאה אלף דולר. השמחה הרבה נקטעת מיד כשגמלאית פוגעת בו עם מכוניתה והכרטיס נעלם. בבית החולים מחתימה אותו אשתו שלא יודעת את דבר הזכייה שאבדה, על מסמכי גירושין ומגלה לו שהיא מתחתנת עם דרנל (אדי סטיפלס), אביו האמיתי של ארל ג'וניור. אופטיפסימיסט, ארל שוכב מגובס בבית החולים וצופה בתכנית האירוח של קרסון דיילי, מגיש לשעבר ב-MTV , וטיפש כמו בלטה. קרסון מסביר מדוע הוא מצליח כל כך: "אתה עושה דברים טובים ודברים טובים קורים לך. אתה עושה דברים רעים ודברים רעים יחזרו לרדוף אותך. זאת קארמה".

 

"קארמה. זהו זה! סוד החיים הישר משפתיו של קארסון דיילי לאוזנַי אפופות המורפין", אמר לעצמו ארל והחליט ליצור רשימה של כל האנשים בהם פגע במהלך חייו כדי לכפר על עוונותיו כלפיהם בגמילת חסדים עבורם.

 

"קוראים לי ארל" (הערב, 22:00, יס פלוס) שייכת לז'אנר החדש של הקומדיות שצמח מהוואקום שהשאירו אחריהן "חברים", "סיינפלד" ועוד מעט "וויל אנד גרייס". זן חדש זה למד מ"המופע של לארי סנדרס" את אי נחיצותו של פסקול הצחוק, מ"משפחת סימפסון" את השימוש בדמויות לא מאוד חכמות ככלי להעברת מסרים חתרניים ודי מתוחכמים בשלום יחסי, ונכשל במבחן הקהל עם "משפחה בהפרעה".

 

הסיבה ש"ארל" גדולה מאוד בארה"ב כורכת יחדיו כתיבה טובה וכימייה מצליפה בין השחקנים המוצלחים, עם התמקדות בתופעה תרבותית: הווייט טראשיות שכל אמריקאי יכול ואוהב לצחוק עליה, שכן אין יותר ים המלח ממנה בסולם המעמדות החברתי.

 

הגרסה הכפרית-הררית שלה, ההיל ביליז, צצה על המסך בסדרות קומיות בשנות ה-60. "רוזאן" הנציחה ורסיה מתונה. "נשואים פלוס" היתה הדבר האמיתי כמו גם "ביוויס אנד באטהד" ומשפחתו של קני מ"סאות' פארק". ב"המלך היל" לואן היא כזאת. שאר המשפחה הם רד נקס - קטגוריה דומה אבל אחרת. גם אמינם יצא לעולם מקרוואן, אבל הוא יצא משם כ"וויגר" - שזה לבן שמתנהג כמו שחור מהגטו. ב"ריקי לייק" הם הופיעו מדי פעם אבל ב"ג'רי ספרינגר" הם פרצו בענק.

 

אי אפשר להתעלם מהם. זבל הקרוואנים, או בלשון החוף המערבי: פוּר ווייט טראש, הקימו לעצמם מעמד בזרם המרכזי. מעמד נחות. מסתבר שאורח החיים הבזוי ביותר באמריקה מנוהל דווקא על-ידי הגבר הלבן. אפשר לצחוק עליו בלי לחוש אי תקינות פוליטית. הוא שוכן ביבים, הוא קונה בוולמארט. הוא מחזיק חלקי מכוניות בעשבייה שליד הטריילר שלו. ברדיוס של מאה מטר ממנו מתקיימות תצוגות שוורים או תחרויות יופי לילדות. אין לו שום שאיפות חוץ מבירה וחשפניות אחרי יום עבודה במפעל. שניה לו היא רק האישה שלו, בת דודתו הבלונדינית, בת 14, אמא לארבעה.

 

"קוראים לי ארל" צוחקת על שוכני תחתית אלה (שם משפחתו של ארל הוא היקי והיק הוא אחד מכינויי הגנאי שלהם), אבל גם מנווטת לעבר הזדהות עמם. יש בה את הקוּליות טובת הלב שחסרה ל"משפחה בהפרעה" והורידה עליה את הגיליוטינה.

 

אין טעם לברוח

 

ראש לשועלים הוא השחקן שמגלם את ארל: ג'ייסון לי, יליד קליפורניה, סקייטבורדר מקצועי בעברו, המוכר כשחקן בעיקר כברודי ברוס מסרטי קווין סמית'. הוא מחייך כל הדרך למסך כארל, האפס הנכלולי לשעבר, כוכב הסדרה והקריין שלה. הבנאדם קרא לבן שלו "פקח טיסה" (פלייט-אינספקטור), מה שמעיד שהוא לא מאוד רחוק מארל גם בחיים האמיתיים.

 

שחקני המשנה מכייפים גם הם ביצירת טיפוסים קומיים מאופיינים היטב, כולל ג'יימי פרסלי, ששיגעה את בארטו ב"ג'ק וג'יל" ומצליחה ליצור דמות של פרחולה חמומת מוח מצחיקה. בנוסף לשפעת החידודים בניגון דרומי, גם הבדיחות הויזואליות לא מפסיקות להתגנב אל הצופה בהיחבא. כיתוב על לוחית זיהוי של מכונית "ישו הוא כרית האוויר המתנפחת שלי" הוא דוגמא אחת מיני עשרות.

 

הסדרה היתה מועמדת לכל מיני גלובוסים מוזהבים וכבר הוחתמה לעונה שנייה, אבל לא הכל מושלם בה. טוב הלב המוגזם הזה של ארל גורם לפעמים לסאת הצדקנות האמריקאית לגדוש, לאי נוחות מסוימת ולחוסר אמינות קל: היתכן שעד כדי כך שינה ארל, הבריון לשעבר, את דרכיו והפך לכלבלב חמוד של הקארמה?

 

כמו כן ניכר מחסור באנשים שמנים מאוד, האופייניים לתת אוכלוסייה זו ולכל חלק אוכלוסין אחר באמריקה בעצם. בנוסף, שירי הרקע לא אמינים. הם מעודכנים ומודעים לעצמם מדי מכדי להוות פסקול לחיי הזבל הלבן, פסקול שאמור לכלול קאנטרי וקאנטרי רוק. מפריע לי גם קידום המכירות הסמוי לדיילי, שהתכנית שלו משודרת ב-NBC, רשת הבית של ארל.

 

"קוראים לי ארל" אינה מעשה גאונות אבל היא מצחיקה מאוד מאוד. כל המחשיב עצמו בעל טעם לא יוכל להימלט ממנה. כמו שאמר ארל לבחור הקרוואנים אתו הוא משחק את משחק ה"אתה זה!" (כשאת הנגיעות על הגב מחליפות השלכות של פחיות בירה): "אין טעם לברוח! אני יודע איפה אמא שלך החנתה את הבית!"