אני תמיד נשאר אני?

ספר חדש בשם "אני" שמתאר התבגרות בצל אלימות מסעיר את קהילת הקוראים המשפיעים. והכל בגלל שאין שם של המחבר. אפילו לא שם בדוי. האם אנחנו צריכים לדעת מי עומד מאחורי המילים? דיון

נכנסתם לחנות ספרים, אתם מחפשים משהו חדש ומרגש. על המדף יש ספר דק, שעליו רק השם "אני", ללא שם המחבר. תיקחו אותו הביתה למרות שאתם לא יודעים מי כתב אותו? ואיך תקראו את הספר, המספר על חוויות ילדות של ילד לאב מכה ומתעלל? כאוטוביוגרפיה או כיצירה ספרותית ששם המחבר שלה אינו רלוונטי לשיפוט שלה?

 

השאלות האלו מטרידות את העורכת רנה ורבין ואנשי הוצאת ידיעות אחרונות, שמוציאים את "אני" לאור בימים אלו, והן מסעירות את "קהילת הקוראים המשפיעים", שקיבלו את הספר לפני חודש לקריאה מקדימה, ושאלת זהותו של המחבר עמדה במרכז הדיונים בפורום שאותו אני מנהלת.

 

"אני" הוא ספר שמסופר במינימיליזם חסכני כמונולוג של ילד כבן עשר, והתחושה הראשונה שעולה בו היא שמדובר ב"מסמך" אוטוביוגרפי של המבוגר שהיה הילד הזה. לכל אורך הספר לא מוזכר שמו של הילד המוכה על ידי אביו בחגורה וסובל מאם פאסיבית וסביבה מנוכרת ואלימה גם בבית הספר. מרכז הסיפור נעוץ בפגישה עם פסיכולוג בשם שמואל באוטובוס. הפסיכולוג פונה אל הילד ואומר לו שהוא מרגיש ממבט בעיניו שהוא שרוי במצוקה גדולה, ומציע לו להגיע אליו לטיפול.

 

החוויות המתוארות בו מקשרות את הקורא אסוציאטיבית לסיפורי מצוקה שכיום נחשפים בתקשורת, ופעם, לפני יותר מעשור (הספר לא מזכיר במפורש את התקופה אבל נראה שמדובר בשנות השבעים), היו בבחינת עניין משפחתי שלא מוציאים החוצה. עד כדי כך שהקוראים בקהילה התייחסו לאירועי הספר כאילו הם נאמנים למציאות מהעבר, והתרעמו למשל על פסיכולוג שפוגש ילד באוטובוס ומציע לו לבוא אליו לטיפול, ואפילו נותן לו חיבוק במהלכו. "אני הייתי פונה למשטרה", כתבה אחת מהקוראות.

 

"מדוע שמישהו יכתוב ספר בעילום שם? האם זה לגיטימי? האם לא צריך לצפות שאדם יעמוד מאחורי יצירתו לטוב ולרע?" שואל מי שלא כתב את שמו בעצמו בפורום.

 

במידה שהסופר כבר פרסם דבר או שניים בחייו, יכול להיות שהוא לא מעוניין שיקשרו אותו עם הספר הנוכחי", מציעה הילה ל. "לא מבחינת 'לטוב ולרע' אלא מבחינת המטען שיכול להיות לקוראים בעת שהם קוראים ספר שלו - קורות חייו, ספרים אחרים שכתב ושאר פרטים שהקוראים כבר יודעים על הסופר. במקרה של הספר הזה ספציפית, יכול להיות שמדובר במקרה אמיתי והסופר החליט שלא לחשוף את עצמו, כדי למנוע מבוכה (?) או סתם שאלות מציקות ומבטי הזדהות בחיים האישיים".

 

"האפשרויות הנוספות שגורמות לאנונימיות להיות בעייתית מבחינתי הם אם יש בספר קריאה לנוער במצוקה להיחשף ולגשת לטיפול - האין בעובדה שהסופר בוחר להיות אנונימי משום החלשת הקריאה", שואלת אילנה ח. בפורום.

 

ריאליזם עכשיו

 

רבים מהקוראים התייחסו לספר כאל חומר עיון למחנכים, מטפלים ונוער במצוקה. הסופר התכוון לכתוב יצירה ספרותית, מסבירה רנה ורבין, העורכת שעבדה איתו, שעוקבת באדיקות אחרי התגובות לספר, ואמש (ב') ניהלה דיון חי עם גולשי הקהילה, לאחר שהסופר עצמו סירב לשוחח איתם (אבל קורא אותם באותה אדיקות, מסרה ורבין). "יש כאלו שהספר מעורר בהם ממש כעס, כנראה שעניין עילום השם ממש שומט את השטיח", מפרשנת ורבין, "זה מרגיז אנשים וזה עושה להם משהו, שאין להם אפילו את ה'אילן לוי' הבדוי הזה שרבים משתמשים בו. אני לא חושבת שזה סתם קורה, זה קורה כי הספר עוסק בנושא מאוד טעון, הכאת ילדים וזה מבוסס על יסודות ביוגרפים. זה מעלה הרבה מאוד שאלות, גם מה הופך סיפור ביוגרפי ליצירה ספרותית, והאם הוא חייב להישאר בגבולות הריאליזם הפסיכולוגי או לא, כיוון שבעצם יש לנו כאן סיטואציה דמיונית. המבוגר רוצה לדמיין מחדש את הילדות שלו, והוא צועד במשעולי ה'אילו'. מה היה קורה אילו פגש פסיכולוג כמו שקורה בספר. ואז השאלה הנשאלת היא 'מי הוא אני', האם זה הילד בן השתיים עשרה או המבוגר שנכנס לתוך הסיפור ומשנה אותו? או שאני הוא אני הקורא את הספר?"

 

תגובות הקהילה הנסערות הפתיעו אותך?

 

"היה מרתק לראות את הצורך הזה בריאליזם בתגובות של הקהילה, כשמדובר ביצירה ספרותית! בקהילה מאוד התמרמרו על אי ההצמדות לריאליזם, האם יכול להיות שפסיכולוג יגש לילד ברחוב, והאם פסיכולוגים מחבקים. מתוך המקום הזה של שמיטת השטיח מתחת לרגליים הכל פתאום התערער והכל צריך להיבחן מחדש, מה מציאות ומה דמיון או בדיון, וגם הבחינה העצמית של כל האני.

 

"אם היינו קוראים את הספר והיינו יודעים שכתב אותו דויד גרוסמן למשל, היינו באים עם הנחת יסוד. אפילו אם היה כתוב שכתב אותו יוסי כהן, אפילו אם אנחנו לא יכולים לקשר שום דבר ליוסי כהן, משהו בכל זאת היה מתקשר לאסוסיאציה של השם הזה. בעתם מדובר בנסיון להפוך סיפור ביוגרפי ליצירה ספרותית. וזה היה נורא קשה לסופר. זה משהו שנכתב ממרחק של שנים. זה ספר שמציע את האלמנט של ההשלמה ושל התיקון".

 

איך הגיע אליכם הספר, ומדוע הסכמתם להוציא ספר ללא שם מחבר?

 

"הספר הגיע דרך הסוכן אילן צלר, ומראש הגיע עם דרישה בעילום שם. בפגישה הראשונה עם הסופר מראש ניסיתי לשכנע אותו לרדת מעילום השם. בהתחלה הייתה שיחה לגבי זה, אבל תוך כדי תהליך העבודה ממש השתכנעתי לקבל את דרישתו. קודם כל כי ככה כתוב הספר, הספר כתוב כאני, גם הילד מספר אותו בעילום שם, אין לו שם, הזהות שלו מחוקה, וכשאני קראתי את הספר הרגשתי שזו אני. ומשהו בתהליך החוויתי הזה, שאחר כך ראיתי אותו קורה לכל מי שקורא את הספר, משהו בזה מאוד חזק.

 

"חשבנו לשים פסבדונים, אילן לוי, או משה כהן, או שם נפוץ אחר, ואז החלטנו שלא, שזה צריך פשוט להישאר אני. שאני צריך להישאר כמו שהוא. אני חושבת שיש פה ניסוי מאוד מעניין, מעבר לעניין שיווקי ויחצני, זה ניסוי מעניין של עולם הספרות והקריאה. מאז מות המחבר של רולאן בארת, יש דיון שלם של עד כמה חשוב לנו לדעת מי המחבר, ואם זה רלוונטי או לא לספר עצמו. ואז בא בארת ואמר, לא משנה העיסוק הביוגרפי – כל קורא כותב את הספר בעצמו. אין דמות שעומדת מאחורי הספר, יש רק את האני, ואתה הקורא, והקורא נאלץ לעשות הרבה מאוד השלמות אישיות. לא רק שהוא מסופר מנקודת מבט של ילד שלא רואה ולא נכנס לנפשן של הדמויות מסביבו, הוא גם ספר שכתוב במינימליזם רגשי, למרות שהוא מעורר הרבה מאוד רגשות. מבחינת השפה הוא מאוד מינימליסטי והוא משאיר הרבה מקום להשלמות, ואני חושבת שאת ההשלמות ניתן לראות בדו משמעות. גם ההשלמה שניתן לראות מבחינת המחבר, וגם ההשלמה של מי שעבר כאלו דברים בעברו, היא יוצרת תהליך מאוד משמעותי במהלך הקריאה".

  

מה היו המניעים שלו לא לפרסם את השם?

 

"בגלל שהספר מתבסס על יסודות אוטוביוגרפים, הטראומה היא אמיתית. הסיבה היא למעשה חוסר רצון להיחשף. תמיד היה אפשר למצוא פסבדונים, אבל אלה שתי שאלות נפרדות".

 

מדובר במחבר ידוע ומוכר?

 

"אני לא רוצה לענות על השאלה".