כוכב הקופים

ביקשנו מכמה גברים להסביר לנו למה הם עושים דברים מטומטמים - ואנחנו לא מבינות למה ציפינו לתשובות חכמות מאנשים שנוגעים לעצמם בביצים כל פעם שהם מחליפים ערוץ

למה אנחנו אוהבים לראות דברים מתרסקים / רענן שקד

 

גברים צריכים לכבוש ולנצח, להרוס, לאבד ולהשמיד. גברים - כן, גם בוז'י הרצוג - הם עמוק בתוכם אטילה ההוני. לכן אנחנו אוהבים לראות דברים מתרסקים. כשמשהו מתרסק זה אומר שניצחנו אותו סופית; הוא מרוסק, אנחנו לא.

 

אבל גברים שיודעים מאיזה צד של השפופרת מרוח קרם הלחות, אנחנו מתוחכמים יותר: לא כל התרסקות שקולה לכל התרסקות אחרת. נניח, לראות את הקריירה של מישהו בעבודה שלך שהוא לא אתה מתרסקת - תענוג. לראות את הקריירה של ענבל גבריאלי מתרסקת - תענוג פלוס דרושים. לראות טלוויזיית פלזמה 48 אינץ' של סוני מתרסקת - הנאה שמיימית ששווה להפסיד זיון בשבילה (טוב, לדחות בעשר דקות).

 

הסיבה שטלוויזיה מתרסקת שווה יותר מקריירה מתרסקת היא כמובן שבמקרה של הטלוויזיה, אפשר לראות מה יש בתוכה. גברים אוהבים לדעת מה יש בתוך דברים חשמליים. זה מעניין. כלומר, די ברור שיש שם חוטי חשמל, קבלים ונגדים, אבל עד שלא נראה אותם בעיניים שלנו לא נוכל להיות בטוחים, נכון?

זאת הסיבה שהמכשיר החשמלי המרוסק נמצא כמעט בצמרת הרשימה, רק דרגה אחת מתחת למלכה האם הנצחית: המכונית המרוסקת. בשביל מכונית מרוסקת שווה לנו לעזוב הכל ולרוץ להיתקע בפקק. המכונית המרוסקת היא מקרה קלאסי של הכל-כלול - היא מרוסקת, רואים מה יש בתוכה, עם קצת מזל יש הדגמה טובה של איך ייראה מד סל"ד כשהוא תקוע באגזוז, וכמובן - למישהו שם בפנים התרסקה הקריירה, אוהו, איך התרסקה. וגם הפרצוף. יותר מזה?

 

מה הקטע שלנו עם חיטוט באף / יאיר רוה

 

האמת היא שתמיד חיטטתי באף, רק שעד לפני כמה שנים עוד חייתי בהכחשה. כתוצר לדור שמנסה להכחיד מהגבר את סימני גבריותו, הסתרתי את זה מעצמי ומהעולם. כמו סבון ללא סבון הייתי גבר ללא גבר, כזה שלא עושה גרפסים, לא סובל משיעור יתר, בוכה בסרטים, מדבר על רגשות, נרתע מאלימות ומנימוסים רעים ולא מחטט באף. ליידי.

 

רק שפעם, ברמזור אדום, תפסתי את עצמי מחטט. כשקלטתי את עצמי הרגשתי מבוכה לרגע. ולא רק כי הנהג שלידי בהה בי וחייך בהזדהות (ואולי גם בקנאה - אפי גדול מהממוצע); ולא רק כי התחלף האור ברמזור והייתי צריך להושיט יד מרוחה בסמארק אל מוט ההילוכים (מעניין אם היא תשים לב); פשוט חשבתי שאני לא כזה.

 

ואז הבנתי שכמו שגם סבון ללא סבון שורף כשהוא נכנס לעיניים, ככה גם מיליוני שנות אבולוציה הצליחו לשמור מאחז אחד אחרון בגנטיקה שלי. ואם לאבות אבותי הקדמונים היתה מסורת של יציאה למסעות ציד ולינה במערות, אז האף שלי הוא הגירסה המעודכנת לזה. המערה כבר שם, את התאואים אני מחפש בכל רגע פנוי.

 

באופן לא מודע, כשאני עסוק במלאכה הגברית האינטואיטיבית השנייה - נהיגה - אני יוצא למסעות ציד. ראשי ריק, אבל נחירי מלאים. ובכן, אני כזה, ואני גאה. רק אל תבקשו ממני להשוות ממצאים.

 

מתי אנחנו נהיים אלימים / רם גלבוע

 

לא הלכתי מכות כבר די הרבה זמן. הפעם האחרונה היתה בצבא, ליד יריחו, לפני שבע שנים. מסביב היה חול וחולירע והאינתיפאדה השנייה עוד לא התחילה, כך שלא היה הרבה סיכוי למות אם התרחקת מספיק מהאוכל.

 

כמו בכל פרויקט מציאות, גם שם היה את זה שתמיד עיצבן. מין טיפוס שאהב לדבר על מילן קונדרה, ולהסביר לנו למה אנחנו טיפשים. אחד כזה שאף פעם לא היה מגיע להחליף אותך בשמירה, ואם היית הולך לקרוא לו הוא היה שואל "למה אתה לא בעמדה?", ואז היית בוכה, כי לא היו דברים אחרים לעשות. אם הוא לא היה לבן כמו החול, זאת אומרת מוסווה בצורה מושלמת, בטח כבר היינו יורים בו ומאשימים איזה צלף פלסטיני.

 

בכל מקרה, בגלל שמאז הצבא הוא הפך לכתב פוליטי חצי מפורסם, אני לא יכול לכתוב כאן את השם המוזר שלו - אז פשוט נקרא לו "טמבל", ונגיד שהשם האמיתי שלו היה לא פחות מצחיק. הסיפור הפרטי שלי איתו התחיל לילה אחד, כשהתעוררתי מרעידת אדמה. המזרן שלי עלה וירד, ובחיי שלא זכרתי שזאת אופציה מובנית במיטות קומתיים צבאיות. הבטתי למטה, לדרגש התחתון. טמבל שכב שם כשהרגליים שלו מתוחות ומרימות את המזרן שלי.

 

"טמבל, מה אתה עושה?" שאלתי אותו בין הרמה להורדה.

 

"מה, קצת כושר, בקושי זזים פה", הוא ענה בחיוך מעצבן.

 

כבר לא יכולתי יותר, וידעתי שלא משנה מה יקרה לו, אף אחד לא יגיד לי כלום. אחרי הכל באותו יום היה לו תפקיד אחד - לנקות את המחבת - וכולם חטפו דיזנטריה. אז זינקתי מהמיטה בפרצוף מאיים וצרחתי לו: "טמבל, אני אהרוג אותך".

 

טמבל הבין מיד מה קורה וברח. תפסתי אותו שלושה מטרים משם. הוא אמר לי תיזהר ממני, ואז התחיל להתחנן ולהיראות מפוחד. כנראה בגלל זה הרגשתי לא נעים להכניס לו את הקת של הרובה בראש, אבל כבר ירדתי מהמיטה וזה היה נראה ממש בזבוז לא להכאיב לו קצת, אז בעטתי בו. הוא אמר "איי!", וזה הרגיש טוב, והספיק לי. חזרתי למיטה רגוע ונרדמתי כל כך מהר שאפילו לא הספקתי להתחרט.

 

הרבה שנים עברו מאז, והיום כשאני רואה אותו מדי פעם בטלוויזיה הוא באמת נראה יותר נורמלי. אולי בגלל זה. ואם חושבים על זה עוד רגע, אולי הקטע הזה של מכות מסביר למה גברים הם פחות ביצ'יים מנשים: מישהו תמיד יכול להוריד להם בעיטה.

 

איך זה מרגיש להסתובב עם ביצים? / ניר קיפניס

 

האמת היא שביצים הן משהו שנראה טבעי לגמרי לגבר, עד שהוא עוצר לחשוב עליהן. רק אלוהים יודע מה עבר לו בראש כשהוא, שהיה מספיק חכם בשביל להצפין את המוח מאחורי קופסה קשיחה, תלה איבר כל כך רגיש מחוץ לקווים. קשה למצוא לזה הסבר רציונלי, מעבר לעובדה שזה בכל זאת הגיוני יותר מלהסתובב איתן ביד.

 

בגדול מדובר בתיק לא קטן: מזיע בקיץ, עושה שפשפת, מכריח אותנו לבחור צד לפני שלובשים את הטרנינג, מפריע בחוויות מענגות באמת, כמו כדורגל, ועוד לא הזכרנו את החבטות הקטנות והמעצבנות האלה תוך כדי סקס. שלא לדבר על השיתוק ההוא שאוחז בכל הגוף ברגע שהביצים נתונות ללחץ פיזי כלשהו. לא בכדי הפך מטבע הלשון "לתפוס בביצים" לסמל ומופת לאחיזה שאין שום דרך להשתחרר ממנה, מה שנקרא - אשך-מט.

 

אבל נראה שהתופעה שהכי קשה להסביר היא הקשר בין השלט הרחוק של הטלוויזיה לביצים: אין גבר שמסוגל לצפות בטלוויזיה בלי להשאיר יד אחת בכוננות על השלט ואת השנייה על אשכיו. למה? ככה. אם הטבע החליט לשים לנו את כל הביצים בסל אחד, מוטב לפחות שנגן עליהן ככל האפשר. בלעדיהן פשוט לא נוכל להיות זה שיש לו ביצים.

 

איך מרגישה האורגזמה שלנו / עוד פעם רענן שקד

 

גברים אוהבים לגמור, נקודה. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל זה לגמרי לא. נשים לא תמיד אוהבות לגמור. יש את ז'אנר העוד-רגע-עוד-רגע-עוד-רגע - בעצם לא. ויש את תת-הז'אנר שחוטף רגליים קרות רגע לפני הגמירה ופשוט קם להכין לעצמה משהו. לך תבין נשים.

 

כגברים, אין לנו שום עכבות או היסוסים בתחום: התחלנו כדי לגמור, אחרת בשביל מה כל זה היה? בשביל להרגיש נאהבים? בשביל החיבוק שאחרי? פחחח. אנחנו מחוברים לאורגזמה שלנו. אנחנו לא מגששים אחריה במבוכי האקט, לא מאבדים בה ריכוז, לא מורידים עיניים מהכדור לאורך כל המשחק.

 

אז איך היא מרגישה בסוף? בדיוק כמו שלכן, רק קצת פחות. בכל זאת, לנו כרתו חתיכת תחושה בגיל אפס, לכן השאירו ציוד במצב חדש. עקרונית, האורגזמה שלנו היא כמו משאית: רואים אותה לאורך זמן מרחוק, מתקרבת לאיטה, מנצנצת בשמש, יודעים שהיא בדרך, קשה לאמוד את המרחק המדויק, ואז, מרגע מסוים, היא כאן והיא ודאית והיא ענקית ומהירה והיא תדרוס כל מה שינסה לעמוד בדרכה.

 

כן, ויש את העניין הזה עם משקה האנרגיה הפרוטאיני הבלתי נשלט. ובכן, זה נעים. נעים לדעת שאתה מחזיר משהו לחברה ולקהילה. וגם שהעסק הדביק הזה הוא, מרגע זה, במגרש שלה - או לפחות בתוך הכיור.

 

מה הסיפור שלנו עם משחקים / עומר ברק

 

בואו נתחיל מהסוף - אין לי הרבה חברי ילדות. למעשה כשחושבים על זה, יש לי בדיוק אחד כזה, ויש לי רק דברים טובים להגיד עליו: הוא חכם, מצחיק, נאמן, ישר ופנוי, למתעניינות. אבל למרות כל התכונות הנהדרות האלה, חייבים להודות שהסיבה המרכזית שהחברות שלנו שרדה היא בגלל הסופר-נינטנדו. כי כשמרוץ מכוניות או מכות או תחרות כדורסל רצים לך מול הפנים, זה באמת לא משנה אם כל מה שיש להגיד אחד לשני זה "מה קורה", "וואלה", ו"תעביר לי את הקולה" - אבל בגרפסים.

 

רק מה, לפני ארבע שנים נתקלנו בבעיה אמיתית - הנינטנדו נשרף. עכשיו בטח תגידו - אנשים מבוגרים, ימצאו מה לעשות גם בלי כמה כפתורים ומסך מרצד. אז זהו, שניסינו. העברנו את הפגישות שלנו לבתי קפה. שני אנשים שיש להם חיים, זה חייב לעבוד. והאמת, זה עבד. אבל זה פשוט לא היה כל כך כיף. כי יש משהו קסום במשחקים שמאפשר לנו לחזור להיות אותם ילדים שמעולם לא נטשנו. כי העולם של המשחקים, לא כמו זה שבחוץ, זה עולם שהכל מותר בו.

 

לאט לאט, בלי ששמנו לב, עברנו להיפגש כל שבועיים, ואז כל חודש, ופתאום גם פעם בשלושה חודשים הפך ליותר מדי. וכשהבנתי שהקשר הזה הולך לאבדון, עשיתי מה שכל גבר שקול היה עושה כדי להציל את הקשר עם החבר הכי טוב שלו - קניתי סוני פלייסטיישן 2. אז נכון, אנחנו יכולים לדבר. יכולים, אבל לא רוצים. למזלנו אנחנו משחקים. כי המשחקים האלה מאפשרים לנו לעשות את מה שאנחנו באמת רוצים ואי אפשר בשום מקום אחר: לשתוק ביחד.

 

למה אנחנו אוהבים תחרויות / איציק שאשו

 

ממש כמו ההחלטה להעניק לנשים רישיון לאופנוע כבד, וכמו זה שמותר לכן לשכב עם גברים אחרים לפני שהכרנו אתכן, גם את הדחף להתחרות המציאו בלי לדבר איתנו קודם. אני מניח שקיבלנו אותו בירושה מהאדם הקדמון - גבריזאורוס רקס - ומאז רק שכללנו אותו קצת.

 

יכול להיות שכל הקונספט הזה של התחרות נועד לקבוע מי הזכר הדומיננטי בכל חבורת גברים - מי שואג הכי חזק, הורג הכי מהר, משכיב ראשון את הכוסית של המשרד. יש גם מצב שזה בשביל לשמר את יצר ההישרדות הטבעי, ואולי בכלל אנחנו עושים את זה סתם כי משעמם.

 

אבל יודעות מה, עזבו אתכן מכל הבולשיט. בסופו של דבר אנחנו עושים את זה בשביל לנצח. ואנחנו רוצים לנצח בשבילכן, כי נראה לנו שככה בדיוק אתן רוצות אותנו - ווינרים. עובדה: כל גבר יעדיף להפסיד 50 פעם בשש-בש כשאף אחת לא רואה, ולא פעם אחת בדמקה כשיש איזו בחורה באזור. כל בן אנוש עם קוהונס בין הירכיים יודה שאין לו בעיה שהוואחש עם האימפרזה טורבו נתן לו בראש כשהם עשו רייסים בדרך נמיר, אבל יעדיף להיכנס חזיתית במעקה הבטיחות אם כל הסיפור הזה קרה כשאת יושבת בכיסא הנוסע ומחייכת במבוכה.

 

נו, תנסו להיזכר בשיעורי ההתעמלות בבית הספר, איך כל ריצת 60 מטר היתה נגמרת רק כשהמנצח וידא שראיתן מי הגיע ראשון ומי כשל אחריו עם מבט של אינהלציה. אז בפעם הבאה שהגבר שלך מגיע הביתה מזיע, מסריח, עם גביע נחושת ביד וחיוך דבילי על הפרצוף, תלטפי אותו ברכות, תחמיאי לו על הניצחון, ותדעי שכל זה היה בשבילך.