ליבו מחסיר פעימה

הבמאי ז'אק אודיאר, המנצח הגדול בסזאר הצרפתי, ביקר בישראל לרגל הקרנת הבכורה לסרטו "ליבי החסיר פעימה". ראיון

סרטו עטור הפרסים של הבמאי הצרפתי ז'אק אודיאר, "ליבי החסיר פעימה", המבוסס על סרט הביכורים של הבמאי האמריקני ג'יימס טובאק "אצבעות", מכוון במקביל אל הלב ואל השכל. את הסרט, שגרף השנה שמונה פרסי סזאר, אפשר לאהוב או לשנוא, אבל קשה להישאר אדיש אליו.

גיבור הסרט, בחור צעיר ואכול קומפלקסים שמתפרנס מעסקאות נדל"ן מפוקפקות וחולם על קריירה בפסנתר, מנסה לשנות את מהלך חייו. כמו בעבודות הקודמות של אודיאר, בסרט עולות שאלות הנוגעות ביחסי אבות ובנים ובמלחמתו של האדם בגורל. "אלו שאלות שמעניינות אותי", מסביר הבמאי בראיון לקראת הקרנת הטרום בכורה של הסרט בסינמטק תל-אביב, "ובעיקר ההתמודדות עם שינוי בחיים, שזו המטרה המרכזית שגיבור הסרט מציב לעצמו. הוא מואס בחייו כמו שהם ומחליט למצוא גאולה במוזיקה. את החלום המוזיקלי הוא לא מגשים, אבל הניסיון משנה אותו והוא הופך לאדם אחר".

 

יש קשר בין נושא המורשת המשפחתית שמככב כתמה חוזרת אצלך לבין הביוגרפיה הפרטית שלך כבנו של יוצר הסרטים מישל אודיאר?

 

"אני חושב שכן למרות שזה נושא אוניברסלי שמטריד לא רק אותי. שאלות כמו האם אני הבן של אמא שלי או של אבא שלי, מה לקחתי מהם, ומה חלקו של הגורל הפרטי שלי בכל זה, צפות כל הזמן. מה שעניין אותי בסרט הזה הוא לגעת ביחסים בין האב לבן ברגע מאוד ייחודי שבו יחסי הכוחות ביניהם משתנים. זה שלב שבו הילד מתפקד כאבא של אבא שלו. זה רגע מיוחד בחייו של בן, אנחנו לא מתוכנתים לזה. ברור שנקודת הזמן הזו שבה אנחנו לוקחים אחריות על ההורים שלנו, נדרשים לנקות ולהאכיל אותם, היא בלתי נסבלת ומרתקת. בסופו של דבר, כשהכל נגמר, ברור שלא היינו מוותרים על זה בעד שום הון שבעולם. הנושא הזה היה תמיד חלק מהחיים שלי אולי, כיוון שגדלתי עם אבא שתפס הרבה מקום. לאורך החיים אנחנו מוצאים את עצמנו בדיאלוג עם דמות האב או דמות האם שלנו. אם הם אינם, אנחנו מנהלים דיון עם הוואקום שהחוסר הזה משאיר או עם פירות הדימיון שלנו".

 

אפרופו שינויים, בתחילת הדרך בחרת לברוח מהתעסקות בקולנוע, למדת ספרות ופילוסופיה, רצית להיות מורה בכלל. אי אפשר לברוח מהגורל?

 

"זה לא שברחתי. אהבתי ספרות, אני עדיין אוהב וגם פילוסופיה עניינה אותי וחשבתי שאני רוצה להיות מורה. מאוחר יותר יותר ערכתי סרטים ואהבתי את זה מאוד. אחר-כך כתבתי לתיאטרון ורק אז התחלתי לביים. זה נכון שאי אפשר להימלט מהגורל, אבל זה לא בדיוק זה, כיוון שלא חיפשתי מקלט. אני חושב שזה היה קשור בתפיסה נכונה או שגויה של יכולות הכתיבה שלי. זה קשור לאמונה בכישרון, לא למרד נעורים".

  

 

אודיאר החל לעסוק בקולנוע רק כשהיה בן 40. "חשבתי שאני זקוק לזמן כדי שתהיה לי ראייה ברורה של מה אני רוצה ומה מתאים לי", הוא אומר, "יכול להיות שזה קשור לפרפקציוניזם, לתובענות מופרזת שיכולה לפעמים לפעול נגדי ולשתק אותי. עכשיו אני יודע שאין לי אפילו את הזמן לשאול את עצמי אם אני יכול לעשות משהו אחר. אני בן 53, כך שמספר הסרטים שנשאר לי לעשות מוגבל. הזמן אוזל".

 

לימודי הפילוסופיה והספרות באים לידי ביטוי ביצירה הקולנועית שלך?

 

"הפילוסופיה והספרות הן חלק מהתרבות הכללית. התחלתי בלימודי ספרות והמשכתי בפילוסופיה, אבל רציתי להתעסק בכתיבה ולמדתי בשביל שיהיה לי מטען ביקורתי, שיאפשר כמו פילטר גם ביקורת עצמית אפקטיבית. אני לא יודע אם זה בא לידי ביטוי בסרטים שלי. אני מדבר על היכרות של הטבע האנושי וזה בעיני חלק מהתרבות הכללית. זו דרך לרכוש כלים שיאפשרו לך להיפתח למרחבים עצומים של תחומים - בקולנוע, בספרות, בתחומים סוציולוגיים, חברתיים ואנתרופולגיים. אני חושב שמה שאני חייב ללימודים שלי זה את הסקרנות שהם פיתחו בי. הקולנוע הוא דרך מצוינת לבטא את הסקרנות הזו. אגב הסקרנות לא חייבת לספק תשובות לא במציאות ולא בקולנוע, לרוב היא מעלה שאלות נוספות וזה מעניין. יצירה טובה, ספרותית או קולנועית, היא כזו שעושה לך תמיד את התחושה שחסר בה חלק, שאתה לא מבין אותה עד הסוף ושבכל מפגש איתה אתה מגלה משהו חדש. זו הסיבה שראיתי את 'ריו בראבו' 12 פעמים כי בכל פעם זה נראה לי אחרת. סרט טוב חייב להיות מורכב משכבות רבות. סרטים ממוצעים מגישים את עצמם בשלמות: מה שאתה רואה, זה מה שיש. זה לא מעניין".

 

גיבורי הסרטים שלך כולם הם אאוטסיידרים. מה מושך אותך אל האיזור האפור?

 

"חוסר השלמות מרתק אותי. זה דומה לשאלה הראשונה ששאלת על פטליזם ושינוי החיים, רק מזווית ראייה אחרת. מעניין אותי לקחת אנשים לא מוגדרים או שקווי האופי שלהם שליליים לגמרי ולמצוא בהם נקודות ראויות לחיבה. מעניין אותי לעורר עניין באדם שלכאורה לא מעניין לחלוטין. הרעיון הוא להעביר את הדמות ואת הצופה דרך משמעותית. טום הוא בחור מפוקפק, יש לו מקצוע בלתי נסבל, הוא מרושע, הוא שונא נשים ומיזנטרופ ובאופן כללי היחס שלו לאנושות ציני. איך דמות שכמותו יכולה להתחבר ליצירה מוזיקלית זו שאלה מעוררת עניין. הוא רוצה את המוזיקה כי החיים שלו, הבינוניים, הוולגריים והציניים, צועקים לשינוי. הוא גיבור טרגי כיוון שבתוכו הוא יודע שאין לו סיכוי להגשים את המטרה שהוא שם לעצמו - להפוך לפסנתרן סוליסט - אבל הוא כן הצליח לשנות את חייו. ולראיה, טום שונא הנשים עומד לבסוף לשירותה של אישה שהוא אוהב ומעריץ. זה היה בלתי אפשרי לפני כן".

 

שינית די הרבה אלמנטים בעיבוד לסרטו של טובאק

 

"השינוי המשמעותי במיוחד הוא שבסרטו של טובאק טום הורג, ואני לא יכולתי לעשות את זה. מבחינתי זו היתה סצינה שמוכיחה את השינוי שהוא עבר – הוא רוצה להרוג אותו, אבל הוא לא יכול מכיוון שהוא הפך לחלק מהמרקם האנושי. כמובן ששיניתי את המילייה והוצאנו אותו מהמאפיה לעולם ריאליסטי שיותר מוכר לי ושיכול ליצור אמפתיה גדולה יותר אצל הצופים. כשהגיבור שלי מתעסק בנדל"ן ואחראי על גירוש משפחות מבניינים שבבעלותו, אנחנו יודעים בדיוק מה המשמעות של המקצוע שלו. אתה לא צריך לסיים אוניברסיטה כדי להבין שהוא מרושע כשהוא מגרש משפחות עם ילדים באמצע החורף, זה פשוט. הם שותלים עכברושים בבניין בשביל לגרום לדיירים לצאת החוצה, זה סימבולי ובעצם הם העכברושים שבסופו של דבר יאכלו אחד את השני".

 

שינית אותו כי היה חשוב לך להכניס בסרט מוסר?

 

"יש בסרט הזה מהמשל ,כך שכן, הוא גם מדבר על מוסר. זה בלתי נתפס מבחינתי לעסוק בקולנוע בלי לגעת במוסר. אני מאמין שהמוסר הוא חלק בלתי נפרד מהקולנוע ממש כשם שהוא חלק בלתי נפרד מהיצירה הספרותית. יצירות מטלטלות אותך כי מעבר לפורמה, לסגנון ולשימוש בשפה שמטריף אותך, יש בהם משהו שהופך אותך לטוב יותר. עכשיו אני קורא את פרוסט והכרת התודה שיש לי כלפי יצירתו היא בזכות העובדה שהוא מאפשר לי להתעלות על עצמי, להגיע לרמת מודעות והבנה שאינה מצויה ביומיום. זהו מבחינתי יופי. ביטוי אמנותי הוא כזה שדוחף את האדם כלפי מעלה אל פסגות היכולת שלו. אם נחזור לרגע לאנקדוטה קולנועית – זה קל מאד להרוג בקולנוע אבל אותי מעניין להפוך את היוצרות, לסבך את הסצינה, ליצור התחבטויות".

 

זה נדיר שהקולנוע הצרפתי מעבד מחדש סרטים אמריקניים. בדרך כלל זה הפוך, לא?

 

"הסיבה למיעוט העיבודים קשורה לכסף אני משער. הזכויות לעיבוד של סרטים אמריקניים בדרך כלל יקרות מאוד, הרבה מעבר ליכולות התקציביות של הפקות צרפתיות. עם Fingers, הסרט של טובאק, זה התאפשר בגלל שהסרט לא זכה להצלחה רבה ונחשב לנשכח, כך שיכולנו לעמוד בזה. בשביל האמריקנים לרכוש זכויות לסרט צרפתי זה גרושים, אני חושב שזה באופן כללי ההבדל בין הוליווד לשאר העולם. הקולנוע הצרפתי תמיד ניהל דיון עם הקולנוע האמריקני ומערכת היחסים בין העשייה הקולנועית האמריקנית לצרפתית תמיד היתה קשורה בחילופי דעות והרבה הערצה. כל עוד הקולנוע מתקשר ומתערבב גלובלית הוא מופלא. בשנות השלושים מי שעשה את הקולנוע ההוליוודי היו יהודים מאוסטריה ומגרמניה ומי שכתב על הקולנוע האמריקני בפנאטיות היתה התקשורת הצרפתית ומבקרי Cahier Du Cinema. מי שהלך לראות בשנות השישים את סרטי הגל החדש הצרפתי הם יוצרים כמו סקורסזה וקסווטס. יוצר כמו טרנטינו מכיר את הקולנוע של מלוויל כמו את כף ידו, ממש כשם שיוצרים כמו שפילברג וסקורסזה מכירים את הקולנוע של קורסאווה כי רק כך עובד הקולנוע - בדיאלוג מתמיד עם הסביבה ותוך חיפוש המשותף. זה הקולנוע בשבילי, מבט שמגיע ממקום אחר. לפני שלוש שנים הייתי בפעם הראשונה בחיי בטייפה שבסין. כשהגעתי לשם היתה לי תחושה שאני מכיר את העיר והסיבה היחידה לכך היא שראיתי אותה דרך הקולנוע, שהיה נאמן למציאות ועשה איתה צדק. כשאת מסתכלת על הסרטים של גודאר משנות השישים את מקבלת תמונה ברורה של הלך הרוחות בפריז באותה התקופה. זה לתפוס את הרגע, שום דבר מעבר לזה"

 

הסרט מתרחש בפריז אבל זו לחלוטין לא פריז הקלאסית

 

"רציתי לדבר על פריז, העיר שבה אני חי, אבל לא רציתי להראות אותה כי יש בה משהו שמצטייר מהר מאוד כגלויה. זו עיר רומנטית, היסטורית, עיר מוזיאונית. היא חונקת אותי אבל בו זמנית בכל פעם שאני מתבונן בה, אני מסונוור ומוקסם ממנה. אי אפשר לצלם אותה בלי שכל זה יצוף. אני רציתי להראות את אחורי הקלעים שלה".