על הקשר בין גודל הצלחת להיקף המותניים ועובי הכרס

האם יכול להיות שהצלחות שלנו הולכות וגדלות? ומה עם כמויות המזון שאנחנו אוכלים? לשגיא קופר יש תובנות מעניינות בנושא ומתכון לעלי ארטישוק ממולאים

"המטבח סגור", היתה הסבתא שלי מכריזה בגרמנית באיזשהו שלב בערב, אחרי שהיתה מסיימת לשטוף כלים ומכבה את האור במטבח. נזכרתי בזה היום, אחרי שהזאטוט שלי (ויסלחו לי אנשי המועצה לשלום הילד שהוא משוטט בבית בשעות האלה, אבל מחר יום חופש) ציין בשעה עשר בערב שהוא הולך להכין לעצמו סנדוויץ'.

 

"סליחה?" שאלתי מזועזע קמעא, "עכשיו? אתה? סנדוויץ'? איזה סנדוויץ'?"

"כן," הוא ענה בלי היסוס, "כפול."

 

'כפול' היא מילת קוד לסוג כריך מזעזע מהסוג שרק ילדים יכולים לאכול, והוא כולל שוקולד למריחה עם חמאת בוטנים מהסוג הגושי, זה שמלא חצץ. סנדויץ' שכל הורה עם מודעות קולינארית, שלא לדבר על מודעות בריאותית, חייב להגיב לו בצורה כזאת או אחרת. אצלנו זה בבחינת נשק יום הדין, משהו שהילדים משתמשים בו כדי להביא אותי להכין להם ארוחת ארבע או ארוחת בוקר בשבת, במקום שיכינו בעצמם. בדרך כלל, אני שומע 'כפול', ורץ לקצוץ סלט ירוק.

 

ככה זה כשאתה משתדל לשמור לילדים שלך על המשקל.

 

"המטבח סגור," עניתי, עומד רק בקושי במבחן, עם מצח שמתחיל להראות סימני הזעה. "אין עכשיו אוכל בעשר בערב, ואתה בכלל הולך לישון".

 

עזר לי כמו כוסות רוח למת.

 

זה דבר שונה מאוד, המטבח שלנו והמטבח של ההורים או הסבאים שלנו. היום, באמת, כל אחד שאני מדבר איתו מהחברים שלי אומר "הדלת של המקרר לא נסגרת," או "אצלנו המטבח כל הזמן פתוח". זה לא רק מתבגרים - שאיתם באמת המקרר לא נסגר, אלא גם ילדים יותר צעירים, וההורים שלהם, שכל הזמן נמצאים בדיאטה או עוברים לדיאטה הבאה. איכשהו, אולי בגלל הבניה של המטבחים שהפכו להיות אצלנו חלק מהסלון – הם כל הזמן פתוחים. אצלנו, כילדים, היה צריך "ללכת למטבח". היום פשוט קמים, מסתובבים אחורה והופ, המקרר והארונות והמזווה, הכל שם. ולא רק זה, הם גם מאוד גדולים, המטבחים. בטח יחסית לכוכים הקטנים של פעם.

 

ומטבחים גדולים צריך למלא, לא? הכוונה שלי היא לשטחי השיש הגדולים, שעכשיו אפשר להכניס בהם "בילט אין" של 90 ס"מ, או כירה עם שש להבות ומשטח צליה. וכירה גדולה ממש מבקשת סירים גדולים יותר, כי אחרת זה לא מסתדר. ואם יש סירים יותר גדולים, אז מבשלים בהם יותר.

 

ולא רק הכירה, או התנור, אלא מדפים, ושטחי אכסון: אם יש מקום, מכניסים וקונים יותר, הקופסאות גדולות יותר, מבחר מסוגים שונים וכך הלאה. היום, כל אריזת קורנפלייקס חוץ מאריזת חסכון בגודל של בית, תראה קטנה ומצ'וקמקת. בחלק גדול מהדירות שאני מכיר יש מטבחים עמוסי צנצנות פסטה מסוגים שונים, בצבעים שונים ומקמחים שונים. ובסופו של דבר את הכל צריך לאכול.

 

האם יש קשר בין גודל המטבח לגודל הכרס? נראה לי ככה. זה מתבקש.

הקשר בין גודל המנות לגודל הדיאטה כבר ידוע ממזמן, אני מגלה את אמריקה, אבל זה לא רק זה. זה גם הצלחות:

 

לפני כמה וכמה שנים התחילו להופיע במסעדות צלחות מאוד יפות, בגדלים אדירים. מאוד יפה לשים ולסדר על צלחות כאלה את המנות. הן נראות טוב כשהן מוגשות עם הרבה חרסינה מסביב. הבעיה היא שלאט לאט הצלחות הגדולות הפכו לסטנדרט וההקף שלהן גדל. ושוב, צלחות גדולות חייבים למלא.

 

היום ממלאים לנו כל צלחת כזאת לא בנובל קוויזין, אלא בפרגיות-צ'יפסלט, ושמים גם תוספת אורז.

 

זה כבר הגיע למצב שבו גם כשהצלחות קטנות יותר, מערימים עליהן כך שחייבים צלחת נוספת, להעביר חלק מהאוכל אליה: אכלתי במזנון מהיר לפני כמה ימים, על צלחות פוליסטירן מחולקות. הבחורה היתה נחמדה והעמיסה מהכל על הצלחת המסכנה. לא היתה ברירה, קמתי וביקשתי צלחת נוספת.

 

בדקתי את קוטר הצלחת בצורה קצת מוזרה, אני מודה: הלכתי ל- eBay וחיפשתי לראות מה קוטר הצלחות משנות השישים שנמכרות שם. משהו כמו 9 אינץ' – 23 ס"מ – זה גודל לצלחות מיצור המוני. מדדתי את הצלחות שלנו בבית. משהו רגיל לגמרי... הקוטר של צלחת המנה העיקרית הוא משהו כמו 26 ס"מ, וגם צלחות סטנדרטיות אחרות מסין באות בקוטר של 25.5 ס"מ. אז פלא שאנחנו משמינים?

באינטרנט מצאתי שנעשים מחקרים בתחום, ומישהי אפילו מוכרת "צלחת דיאטה" שמחולקת לפי סוגי המנות שמניחים עליה. ישנם שם תיחומים למנות בשר או פחמימות, ויש צלחות לגברים וצלחות לנשים.

 

אתר אחר מציע טבלה שבו הוא מקציב לכל סוג אוכל את גודל המנה. למשל: מנה של פסטה שווה לגודל של כדור גלידה (אמריקאי!), מנת דג בגריל - גודל של פנקס צ'קים בערך.

 

יכול להיות רעיון לא רע לבוא למסעדה עם פתק, להוציא מהכיס ולקצוץ מה שלא מתאים לטבלה, אבל נראה לי שהרבה יותר פשוט לחלק כל מה שיש על הצלחת לשנים, להעביר לצד אחד ומקסימום לבקש לארוז.

 

אז ממחר אני מעמעם את האורות בבית ומתחיל להגיש ארוחות שלמות על צלחות המנה הראשונה. לא יראו, לא יאכלו, וגם אם יראו - לא יהיה מה. תחי הדיאטה!

 

עלי ארטישוק במילוי גבינה

 

אני מאוד אוהב ארטישוק, ואפשר בהחלט לחלק אותו לשניים: חלק מהעלים למלא - כמו במתכון הזה, ואת השארית להגיש "כרגיל" עם רוטב טרטר. מנה שהיא פתיח קלאסי לצד יין לבן יבש.

 

המרכיבים:

4 ארטישוקים יפים וטריים, לא גדולים, שקצצתם את העלים הקטנים מאוד שלהם

בצל יבש קצוץ

שתיים שלוש שיני שום קצוצות

חבילת תרד טרי, שטוף וקצוץ מאוד גס

200 גרם ריקוטה

חופן צנוברים קלויים, קצוצים גס

מעט יין שרי יבש או יין לבן יבש אם אין

מלח ופלפל לבן גרוס

שמן זית לטיגון

 

אופן ההכנה:

1. מבשלים את הארטישוקים עד להתרככות בהרבה מים עם מעט מיץ לימון. הם צריכים להגיע למצב שבו העלים החיצוניים נתלשים בקלות יחסית. 
2. בינתיים מכינים את המילוי: מטגנים את הבצל במעט שמן זית ולאחריו את השום. מוסיפים את התרד ומאדים תוך ערבוב עד שהוא מתרכך לחלוטין.
3. מסירים מהאש ומוסיפים את הגבינה, את הצנוברים ומערבבים. מוסיפים את היין בהדרגה, לקבלת הסמיכות הרצויה, ממליחים ומתבלים. 
4. לאחר שהארטישוק התקרר, מסירים את שתי השורות של העלים הגדולים ביותר, בוחרים את היפים ומסדרים על צלחות הגשה. מניחים מעט מילוי על כל "כף" ארטישוק ומגישים.