הולך ופוחת הדור; דור ההורים

לא עולמם של הילדים השתנה אלא דווקא עולם המבוגרים. מול עוני מחפיר, זנות וניצול מיני, הסתפקנו בהצהרות חסרות כיסוי

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? יהיה מי שיטען שהילדים של היום אלימים יותר, חצופים יותר, טובים פחות, ערכיים פחות; אך דומה שבכל דור ודור עומדים זקני הדור ובוגריו ומקוננים על כך שהולך ופוחת הדור. הקריאה "זה נוער זה?" איננה המצאה של השנה, אפילו לא של העשור האחרון. וכמו אז גם היום, איננה כל-כך נאמנה לאמת. יהיה גם מי שיטען שהילדים בישראל השנה עניים יותר, מוכים יותר, זנוחים יותר; אך גם בכך אין חדש, שכן מדובר בתהליך עצוב ומדאיג הנמשך כבר כמה שנים.

 

ואולי מה שבאמת השתנה הוא לאו דווקא עולמם של הילדים, אלא עולמנו אנו. אולי אנחנו המבוגרים התרגלנו והשלמנו עם מצוקות של ילדים, עד שאפילו ידיעה על מותו של תינוק כתוצאה מהתעללות איננה "תופשת כותרת" ולא גורמת אלא להתרגשות חולפת וקצרה.

 

• נראה שהתרגלנו לכך שכל ילד שלישי בישראל חי מתחת לקו העוני - שיא עולמי שלילי בין מדינות המערב. שהשלמנו עם כך ש-760 אלף ילדים חסרי פנים וזהות מסתתרים מאחורי הסטטיסטיקה הנוראית הזו.

 

• נראה שהתרגלנו והשלמנו עם כך שעשרות אלפי ילדים חסרי מעמד וזכויות חיים בתוכנו, כשאין להם אפילו ביטוח רפואי, אף שישראל היא ביתם היחיד. נראה שהשלמנו - אם בכלל ידענו אי פעם - עם כך שעשרות אלפי ילדים נכים, ובהם ילדים עם נכויות ומחלות קשות, אינם זכאים ואינם מקבלים קיצבת ילד נכה, בגלל קריטריונים מעוותים שהמדינה מסרבת לתקן.

 

• נראה שהתרגלנו בקלות רבה מדי לכך שאלפי ילדים שנפגעים מינית מדי שנה, לא זוכים לקבל טיפול נפשי על חשבון המדינה, כאילו הטראומה הנוראה היא בעיה פרטית שלהם. קשה להאמין אך התרגלנו גם לכך שילדים שנפלו קורבן להתעללות במשפחה, לא זוכים כמעט להתייחסות כתוצאה מקריסת מערכות רווחה.

 

• וכנראה גם השלמנו עם כך שרק לילדי הורים בעלי יכולת יש סיכוי להתגבר על לקויות למידה. כל האחרים אפילו לא יזכו לאיבחון מקצועי מתאים בשל מחירו היקר, שלא לדבר על טיפול ושיקום.

 

• נראה גם שהתרגלנו לעבריינות ואלימות של ילדים ובני נוער, שבמקום לטפל בהן, מעדיפים רק לגנות, "להילחם" במס שפתיים ריק מתוכן, במקום בהשקעה אמיתית באיבחון ובפתרונות של ממש.

 

• וכאילו הייתה זו גזירה משמיים, השלמנו עם זה שעשרות אלפי ילדים ייפגעו וייפצעו כל שנה מתאונות בבית ובמערכת החינוך, כולל פציעות קשות ביותר, שאת רובן ניתן היה למנוע בקלות עם קצת יותר זהירות וערנות וקצת יותר השקעה בתיקון מפגעים וליקויי בטיחות.

 

• השלמנו עם שדה המוקשים החדש והמודרני של הילדים בדמות האינטרנט, שעם כל החיוב והברכה שבו, חושף גם את הילדים לעולמות של סטייה וסכנות נוראיות, ללא פיקוח וללא בקרה.

 

• גם דומה שהשלמנו, נראה שהתרגלנו, לכך שמאות אלפי ילדים לא מבקרים כלל אצל רופאי שיניים ומזניחים קשות את בריאותם; ולכך שילדים רבים, רבים מדי לא מקבלים את התרופות החיוניות כשהם חולים; ושרבים מדי נוספים מדי שנה לקבוצה הגדלה והולכת של "ילדי הגירושים", שעל גבם וחשבונם מתרחשת מלחמה מכוערת בין ההורים; ושילדות רבות מדי מושאות בנישואי בוסר בניגוד לחוק, מבלי שהרשויות נוקפות אצבע למניעת התופעה, ורבות אחרות, להבדיל, נאלצות למכור את גופן לזנות, לעיתים תמורת ארוחה או בגד.

 

אסור שנשלים, אסור שנתרגל, אסור שנעבור לסדר היום. צריך להתחיל להשקיע בילדים, ולא רק להסתפק בהצהרות אהבה

 חסרות כיסוי. אי אפשר להמשיך ולהתעלם מכך שהחצר האחורית המוזנחת של החברה הישראלית גדלה והולכת, ויותר מדי ילדים גדלים בה בסיכון, במצוקה, בסכנה, בהזנחה וללא יד מכוונת, כמו היו צמח בר היכול לגדול לבד. אסור להמשיך ולהפנות לילדים אלה את הגב ולהתעורר רק לשעה קלה ולעתים רחוקות, כשמישהו מהחצר האחורית מערער לרגע את השלווה של דיירי הסיפון העליון ופוגע בשלוותם, ברכושם או בגופם.

 

אסור שהמספרים והסטטיסטיקות, הטבלאות והממוצעים, יכסו ויסתירו את הפנים והעיניים של הילדים הרבים הזועקים בדממה את כאבם; אלה אשר אינם יכולים עוד לחכות לעתיד טוב יותר ולשלם בינתיים את מחיר ההתעלמות, ההזנחה וחוסר המעש. במערכת הבחירות האחרונה נדמה היה לשעה קלה כי כולנו "חברתיים", וכי אולי יבוא מפנה גם ביחס החברה לילדיה, במיוחד לחלשים שבהם. אך האם באמת יש לפנינו מפנה אמיתי, או אוושה של רוח קלה וחולפת שאין עמה כוונה ומעשים? אפשר רק לקוות, נותר רק להמתין לפסח הבא, ולראות "מה נשתנה".

 

ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד