הנוער האובד: מונולוגים של מתבגרים חסרי בית

הם עדיין לא בני 18, אבל כבר מכירים את הצד האפל של החיים. מ' הפסיק ללמוד בגיל 14 ועבד בשוק מהבוקר עד הלילה כדי להשיג מזון, ר' מכרה את גופה כדי להתקיים, ד' ברח מהוריו האלימים ובמשך שנתיים ישן על ספסל בגן הציבורי. סיפוריהם המטלטלים של שלושה מתוך 8,000 בני נוער חסרי בית

כ-8,000 בני נוער חסרי בית חיים בישראל. תמונת המצב העגומה הזאת נחשפה בדו"ח השנתי של "עלם" שהתפרסם לאחרונה. כמו בשנים קודמות, גם השנה מקיימת העמותה את פרויקט "דגל אורות התקווה". שיאו של מבצע גיוס הכספים השנתי יירשם ביום העצמאות ה-58 למדינה, אז ידליק ראש הממשלה את הנורה האחרונה בדגל.

 

שלושת בני הנוער המרואיינים בכתבה מתגוררים בהוסטל שמפעילה "עלם" בחיפה באמצעות עמותת "יד עזר לחבר", שבראשה עומד שמעון סבג. בהוסטל החליטו השנה לעשות מעשה לשיפור המצב, ואספו 30 נערים ונערות חסרי בית. "בימים אלה אנחנו מחפשים להם, בשיתוף מחלקת הרווחה, מוסדות חינוכיים, פנימיות ומשפחות אומנות", אומר סבג. "הכי חשוב שלא יסתובבו בלילות וימצאו מפלט בחממות הפשע". אלה סיפוריהם.

 

__________________________________________________

 

 

"התרגלתי לחיות על לחם ובמבה": מ', 15, יתום מאם ובן לאב מובטל

 

"עלינו לארץ מאתיופיה כשהייתי בן שש. גרנו באתר קרוואנים ואחר-כך נדדנו לאחת השכונות בחיפה. העוני בבית היה קשה והמקרר ריק. היינו חיים רק על לחם ובמבה. לבית הספר הלכתי רעב, חזרתי רעב והלכתי לישון רעב. בכיתה ט' הפסקתי ללמוד והתחלתי לעבוד. תמיד נראיתי חריג וההתייחסות אליי היתה זוועתית. לא הייתי כמו שאר הילדים, אבא היה קשה איתי, לא עבד ותמיד כעס עלי מאוד. הייתי מת לאיזה פלאפל או שוקו ולא היה לי, אז הלכתי לעבוד בשוק הירקות משבע בבוקר ועד שמונה בערב. הייתי מרוויח מאה שקלים ביום, ובכסף קניתי אוכל ושתייה, בגדים ונעליים. בכסף שנשאר, קניתי אוכל לאחים שלי.

 

"הסתובבתי בשכונה כמו אוויר. אף אחד לא התייחס אליי, ואם התייחסו זה היה מלווה בהשפלות. ידעתי שבגלל מוצאי אני נחות, ומגרד את התחתית. ידעתי שאני מתחיל מתחת לאפס לעומת האחרים, וזה הרס אותי. התחברתי לנערים משוטטים אחרים, גנבתי אוכל מחנויות כדי לשרוד, אבל כשאבא שמע הוא כעס וזרק אותי מהבית. יצאתי רק עם המכנסיים והחולצה שהיו עלי, והלכתי לאן שהובילה אותי הרוח. מצאתי מחסן נטוש וישנתי בו כמה חודשים. בלי אוכל, בלי מקלחת, כלום. שמתי שם מיטה זרוקה שמצאתי, ועליה ישנתי.

 

"כל היום הסתובבתי ברחובות עם חברים עד הלילה. בלילה הם חזרו לישון בבתים שלהם, ואני חזרתי למחסן שלי. יום אחד הגיע מתנדב מהעמותה לחלק מזון לנזקקים בשכונה ועזרתי לו. הוא התעניין בי וכששמע שאני גר במחסן הוא ריחם עלי, נתן לי 50 שקלים ולקח אותי לבית הילד בעמותה.

 

"פתאום הבנתי שיש חיים אחרים. קיבלתי חדר עם עוד שלושה נערים. אני אוכל, מתקלח, ואפילו רואה לפעמים טלוויזיה. גם בגדים ונעליים אני מקבל מהעמותה. אני עוזר למתנדבים לחלק אוכל בבתים. אני מאוד שמח שמצאתי כתובת ומקום לפחות לשים את הראש. גם אני רוצה בית חם כמו ילדים אחרים והורים נורמליים. אני רוצה ללמוד, ללכת לצבא, לבנות משפחה, לחיות כמו בן אדם רגיל. אני רוצה להיות כמו כל האנשים. חייבים לטפל ברצינות בנוער שמסתובב ברחובות. הנוער זה העתיד של המדינה. אחר כך מתפלאים למה כל-כך הרבה נערים הופכים לעבריינים".

 

__________________________________________________

 

 

"מין תמורת ארוחת צהרים": ר', 17, בת להורים גרושים

 

"לפני ארבע שנים ההורים שלי התגרשו. בבית היו תמיד מריבות וקללות. אמא נהגה להרביץ ולקלל אותי. אף פעם לא הבנתי את ההתנהגות  שלה. העדפתי לגור במלונה ולא בבית. יום אחד לקחתי את הרגליים והלכתי בלי לדעת לאן, בלי שקל בכיס. זה היה אחרי שעזבתי את הלימודים, בכיתה י'. לא היה לי כוח לכלום.

 

"הייתי ישנה על ספסל בגן ציבורי. פחדתי, אבל רציתי להרגיש חזקה, שאני יכולה לעמוד בלחץ. אכלתי שאריות מזון מהפחים. היו אנשים שראו בי טרף קל וניצלו אותי בגלל המצב שאליו נקלעתי. לא היתה לי ברירה, מישהו לקח אותי כמה פעמים לבית מלון ונתן לי 200 שקלים תמורת מין. מישהו אחר לקח אותי למסעדה כדי לאכול ארוחת צהריים, תמורת מין. הרגשתי גועל, אבל ידעתי שזו הדרך היחידה שלי להשיג אוכל. לא קניתי לעצמי כלום, רק אוכל. זה כל-כך השפיל אותי והרגשתי

רע. חלק מהגברים שכרו לי חדר במלון לשבוע תמורת מין וככה התגלגלתי. היו גם סוטים, ולפעמים תמורת 400 שקלים וארוחה ספגתי מכות והשפלות מיניות שקשה לי לתאר. איש עסקים מוצלח, אבל כנראה דפוק, ביקש שאני אשתין עליו. זה היה שיא ההשפלה בשבילי. בכסף קניתי לי אוכל ושתייה. רציתי להיאחז בחיים. עם כל מה שעברתי הרגשתי חזקה מאוד ולא רציתי להישבר.

 

"יום אחד שמעתי שנפתח הוסטל לילדים במצוקה, ופניתי למנהל. הוא קיבל אותי באהבה ובחום, והיום יש לי חדר עם עוד שלוש בנות, מקלחת, תנור, טלוויזיה. לפעמים אני מקבלת דמי כיס תמורת עבודות בעמותה. אני לא מתפנקת. הייתי מתחת לקרקעית. את הזוועות המיניות שעברתי אני לא שוכחת. אני לא מאמינה שאצליח להשתחרר מהן. יש לי טראומה מבנים ואני לא רוצה חבר. אחרי כל מה שעברתי אני לא יודעת איך אתחתן. כל החיים עוד לפניי. אני מקבלת עזרה מהפסיכולוגית של העמותה, כדי לסדר את המחשבות בראש.

 

"הכי עצוב יהיה לי בפסח. אני מתגעגעת למשפחתיות של פעם, לפני הרבה מאוד שנים, כשאני והאחיות שלי היינו ילדות קטנות, אבל כנראה שזה לא יחזור לעולם. כיום אני בת 17, אבל מרגישה כמו בת 50, והמשקעים מהעבר הם כמו נקודה שחורה בחיי. אני רוצה להתגייס ולהיות כמו כולן. לפעמים אני חושבת שאולי כל מה שעברתי היה רק חלום רע, סיוט. אולי זאת לא אני בכלל".  

 

__________________________________________________

 

 

"נולדתי לשרוד, לא לחיות": ד', 16, בן להורים מובטלים

 

"למדתי עד כיתה ט'. הבית שלי היה תמיד מלא במריבות ובמכות, ההורים רבו וצעקו ואני רבתי עם האחים שלי. ההורים היו מובטלים, והוציאו את העצבים עלינו, הילדים. לא היה לנו מה לעשות, לא יכולתי להתלונן נגדם, כי זאת בושה גדולה. העדפתי לשתוק ולספוג הכל בתוך ארבעה קירות. לפעמים לא היה מה למרוח על הלחם ואכלנו רק לחם. בלילה היה קשה להירדם, כי היינו רעבים. לבית הספר הלכתי בלי סנדוויץ' ובלי שתייה. ככה, ישר מהמיטה לבית ספר. רק לפעמים הייתי לוקח סנדוויץ' עם ממרח שוקולד. הייתי רואה את החברים שלי בכיתה אוכלים לחמניות עם פסטרמה וחומוס והבטן שלי הייתה מקרקרת. התביישתי לספר להם שאין לי אוכל, אז הייתי מבקש מכל אחד חתיכה מהלחמניה. ככה, חתיכה מכל אחד רק בשביל לטעום. כל-כך קינאתי בהם.

 

"בכיתה ט' נמאס לי מהלימודים ומהחברים. כולם ירדו עלי והשפילו אותי, מחקו לי את הצורה. קראו לי 'נזקק', 'מסריח' ומה לא. התביישתי ללכת ולספר למורה, התביישתי גם לספר לה שאין לי אוכל. הרגשתי דפוק ושאין טעם לחיים שלי. לא יכולתי לסבול יותר את הבושה, הרגשתי דפוק ודחוי, סתם ילד, שלא שייך בכלל לחברה ולא שייך לכלום. ישבתי בבית, אבל המריבות והאלימות הבריחו אותי לרחוב כל פעם מחדש. הייתי שומע צעקות, צרחות וקללות, טורק את הדלת ונעלם. חוזר אחרי כמה שעות כשהכל נרגע, עד לפעם הבאה.

 

"עד שיום אחד החלטתי לשים לזה סוף, ברחתי מהבית וישנתי בגן שעשועים. ככה, תחת כיפת השמים. חברים, שריחמו עלי, הביאו לי קצת לחם. כמה ימים ישנתי אצל חברים, אבל חזרתי לגן הציבורי. חיפשתי עבודה בגננות ובשטיפת חדרי מדרגות, ככה הרווחתי כמה שקלים וקניתי לעצמי לחם. רק לחם. לא רציתי לבזבז כסף. פעם אחת החלטתי לפנק את עצמי ולהרגיש כמו כולם, אז קניתי שקית ביסלי קטנה בשקל.

 

"יום אחד פגשתי חבר, מישהו שפעם היה במצב שלי. הוא סיפר לי שהוא גר עכשיו בהוסטל וטוב לו שם, כי לפחות יש לו אוכל ומקום לישון. ארזתי את הבגדים והלכתי איתו. ככה לפחות יש לי בית, אוכל ובגדים. יש לי פה שקט. אני רוצה למצוא עבודה, אולי עכשיו אוכל להתרכז בלימודים וללמוד מכונאות, כי בבית לא היה לי ראש בגלל המריבות. את ההורים אני לא צריך בשביל שיאהבו אותי, בשביל זה יש לי את החברים בהוסטל. בעתיד אני רוצה להיות חייל. אם הגעתי למצב כזה, זו בושה למדינה. לא לי ולא להוריי. לא האמנתי מעולם שאגיע למצב כזה משפיל, אבל מה שבטוח, לרחוב יותר אני לא אחזור. כנראה נולדתי לשרוד, לא לחיות".