"אני אמא ולא עובדת. יש לכם בעיה עם זה?"

"כשעבדתי, הטלפונים שקיבלתי מהבנות שלי בצהריים שברו את לבי, ריאותיי וכליותיי. במיוחד בימים שעניתי בקוצר רוח: 'זה לא דחוף, נכון? נדבר אחר כך', משאירה מאחורי הקו ילדה בת שש שלא יודעת אם 'שנה טובה' מנקדים בקמץ או בפתח". גלי צימרמן, אמא ועקרת בית מרצון, מגינה מעל במה זו על כבוד האמהות שאינן עובדות

אחותי התקשרה אליי צוחקת: "כתבו עלייך ב-Ynet. את מכה מספר 4 - אמא שלא עובדת!" (ראו מסגרת). גם החברות התקשרו, תהו אם אני מקורבת לענת לב-אדלר, כותבת הטורים "סוד של אמא עובדת". אחרי פניות כאלה, אני מרגישה חובה לאומית להגיב ולהפריך אחת ולתמיד מספר מיתוסים על אמהות שלא עובדות.

 

קודם כל, לא כל האמהות שלא עובדות לא עבדו מעולם ואין להן כוונה כזו. אני מכירה אמהות שלא עבדו יום אחד בחייהן, אבל הן תמיד במצב של "מחפשת". פשוט, המשרה המתאימה עוד לא נמצאה ואולי עוד לא הומצאה (3 ימים בשבוע, מ-9 עד 11 בבוקר, משכורת נהדרת, ועדיף - מהבית).

 

כאלה החיים?

 

בצד השני, אמהות כמוני, שכבר "היו שם". אני כבר סיימתי שני תארים ועבדתי 10 שנים במשרה ניהולית ותובענית במערכת הבריאות. לו היה נאמר לי לפני שנים שאהיה "עקרת בית", ומרצון, הייתי ממליצה לדובר על מקום פנוי באחת המחלקות לבריאות הנפש.

 

כאישה קרייריסטית גדלו בנותיי בהסדרים המקובלים – מטפלת, משפחתון, צהרון, שמרטפיות וסבא-סבתא. וזה לא היה כל כך נורא. אחר הצהריים קיבלתי למשמרתי ילדות אכולות, רחוצות ומתגעגעות, לשעות איכות. נכון שהאיכות היתה נקטעת פעם בפעם בשיחות טלפון דחופות (לא יותר מ-20 ביום), ונכון שהאיכות היתה מורכבת מקניות במכולת, תור במספרה וסידורים בבנק, אבל אף אחד מהצדדים לא השמיע תלונות מהותיות.

 

בערב, לאחר שעת ההשכבה, הגיע הזמן שלי לטיפוח הזוגיות. אני והמדיח - זוג נפלא. אני והמגהץ – זוג יונים. בסביבות חצות הייתי נפרדת לשלום ממכונת הכביסה, ובשתיים לפנות בוקר הגעגועים קרעו אותי ממיטתי וחזרתי אליה ואל המייבש. נשמע מוכר? כאלה החיים. לא ידעתי שיש אחרים.

 

להיות זו שתשמע חוויות מההפסקה

 

בניגוד לאמהות שנשארות בבית 'עד שהילדים יגדלו', אצלי, כמו תמיד, הכל קורה הפוך. כשגדלו בנותיי לתפארת והגיעו לגיל בית ספר, אצלי בבטן ובנשמה התנחלה סופת טייפון. רציתי אני להיות זו שתכין איתן שיעורים, זו שתראה ראשונה את החייכן של המורה במחברת חגים, זו שתשמע את החוויות מההפסקה, זו שיספרו לה בלחישות ובצחקוקים איזה בן מאוהב בה... אני – ולא מטפלת, אני – ולא הסבתא, אני ולא אחר!!

 

בתור התחלה הודעתי על חופשה דחופה לצרכים משפחתיים, "רק כדי להתרגל", הסברתי לחברותיי ההמומות. "תוך חמישה ימים את משתגעת", הן אמרו, אבל אני הבנתי שאלה היו חמשת הימים המאושרים בחיי. הבנה שלא הפריעה לי למצוא מטפלת חדשה ולחזור למקומי הטבעי במשרד.

 

הטלפונים שקיבלתי מהן בצהריים שברו את לבי, ריאותיי וכליותיי. במיוחד בימים שעניתי בקוצר רוח: 'זה לא דחוף, נכון? נדבר אחר כך', משאירה מאחורי הקו ילדה בת שש שלא יודעת אם 'שנה טובה' מנקדים בקמץ או בפתח, והאמינה משום מה שאוכל להושיעה.

 

אני רוצה להיות אמא

 

וכך, בערב סתמי אחד, התקיימה לה השיחה ששינתה את חיי. ישבנו, בעלי ואנוכי, והפלגנו בדמיונותינו ל"מה היה קורה לו זכינו בלוטו..."

"הייתי ממשיך לעבוד", אמר הבעל, "אני אוהב את המקצוע שלי".

"אני מייד הייתי מתפטרת", הודעתי בנחרצות.

"באמת?" הבעל פתח זוג עיניים תמהות, "חשבתי שאת אוהבת את העבודה שלך".

"אני אוהבת", אמרתי, ובאותו הרגע גם הבנתי באמת, "אבל מיציתי. עכשיו אני רוצה להיות אמא".

בעלי הסתכל עליי וחייך: "אז מה מונע בעדך?"

 

אז הנה אני, בגיל 38, עושה הסבה מקצועית לאמא ועקרת בית. אחד הצעדים המזהירים ביותר בקריירה שלי.

 

צועדת בנחת עם בנותיי לבית הספר, תוך קבלת החלטה משותפת בנושא 'מה נאכל לצהריים' - קציצות או צלי, פירה או קוסקוס, או שנתפנק היום במסעדה בקניון? יכולות הניהול והארגון שלי מאפשרות לי גם להספיק לבשל (תחביב ישן נושן שלי שתמיד אמרתי שכשאצא לפנסיה אפתח אותו), גם להספיק חדר כושר או לשיעור פיסול, וגם לכוס קפה בנחת עם חברה. והכי חשוב – לחכות ברבע לאחת ליד שער בית הספר לאוצרות-יקרות-מפז שלי שמסיימות יום לימודים.

 

לא מספיק בעל תומך

 

אני יודעת, זה לא מתאים לכל אחת. יש לי חברה שמהרגע שהיא חוזרת מהעבודה אחר הצהריים היא לא מפסיקה לצעוק ולצרוח. לו לא היתה לה

מטפלת ובעצמה היתה אוספת את ילדיה בצהריים, היה נגרם נזק בלתי הפיך למיתרי הקול שלה. גם לא כל אחת יכולה להרשות לעצמה. נכון. וחבל. זה לא רק עניין כלכלי. זה גם עניין של שינוי מהותי בצורת החשיבה. בעל תומך זה לא מספיק. צריך גם בעל מפרגן.

 

וכדאי לעשות חישוב כלכלי אמיתי - גם ממשכורת של 5 ספרות, אחרי שמנכים ממנה מטפלת, קייטנות, נסיעות (דלק והרבה קנסות חנייה של עיריית ת"א, במקרה שלי), מניקור ופן (שלא זקוקים להם בחדר כושר ובחוג פיסול), בגדים ייצוגיים (המלתחה שלי עכשיו מורכבת בעיקר מטרנינג), אוכל מוכן, סנדוויצ'ים קנויים בעבודה, מורה פרטית לילדים ותרופות הרגעה לאמא – לא נשאר הרבה. למי שבאמת רוצה והתמזל מזלה והיא יכולה – אני ממליצה בחום.

 

כמו שענת לב-אדלר כתבה, ובצדק, "היא תמיד שם ותמיד מחייכת". אבל טעות מהותית נפלה בדבריה. טעות גדולה, מטעה ומסולפת, שאין רחוקה ממנה מהאמת. בגין אותה טעות החלטתי בכלל להגיב, לתקן את הרושם השגוי שנוצר בציבור. תקשיבו טוב: אני לא יודעת אפילו לתפור כפתור ואני לא לא לא לא תופרת וילונות לכיתה! זהו, האמת יצאה לאור (את הווילונות לכיתה, אם אתם ממש חייבים לדעת, אני קונה באיקאה).