אלימות בסטייל

"כרוניקה של אקדח" מצטרף לגל של סרטים שבוחנים את הגבולות המוסריים של הקולנוע בייצוג תכנים אלימים, אבל בניגוד למרביתם הוא בעל אמירה תוכנית וסגנונית. אהרון קשלס מנתח

פורד מוסטנג אדומה שגגה פתוח, דוהרת ברחובותיה הצפופים של דאון טאון, ניו-ג'רזי. ילד שחולצתו מדממת מתעקש להסדיר את נשמתו נוכח התקף האסטמה החריף שהוא חווה. לצידו, יושב אדם מבוגר, ייתכן אביו, זיעה ניגרת ממצחו בגלונים בעוד הוא קורא, "להחזיק מעמד, אתה חייב להחזיק מעמד!".

 

זוהי פתיחתו של אחד הסרטים האמריקנים האינטנסיביים והמרתקים ביותר - גם אם מופרכים בעליל - שהוקרנו בשנים האחרונות בבתי הקולנוע. רגע דרמטי שבנקל היה הופך לסיומו של מערבון קלאסי, וההשוואה ל"שיין" (1953) הנהדר של ג'ורג' סטיבנס היא בלתי נמנעת, הוא גם זה שיהווה את אחד מתוויו הסיפוריים האחרונים של "כרוניקה של אקדח". ברם, בטרם הצופה יזכה לחזות בגורלם של צמד הבוקרים המודרניים, יהיה עליו לחזור במכונת הזמן הקולנועית אל עבר הצעיר ב-18 שעות מנקודת המוצא העלילתית. שם, אנו עדים לעסקת סמים היוצאת מכלל שליטה ומותירה אחריה שובל של גופות מרוטשות איברים, בהם גם אחת השייכת לשוטר מושחת. שלושה מאפיונרים (ושוטר נוסף) שורדים את הטבח הנורא. במהלך נסיעתם מבקש מנהיג החבורה מהאיש היושב מאחור להעלים את האקדח שפגע באיש החוק. האחרון מסכים ונוסע אל ביתו, שם הוא מנסה תחילה לבצע מין אוראלי בזוגתו על מכונת הכביסה, אחר-כך מסתיר, בלי לשים לב, את הנשק לעיני בנו וחברו הטוב ביותר ולבסוף מתיישב לאכול.

 

אולם, מי שצפה במותחן פעולה או שניים, או לפחות באחד מחלקיו של "הארי המזוהם", ודאי יודע שגיבורי הסרטים הללו לעולם אינם מצליחים לסיים את ארוחתם מבלי שכדור פוחז יבקש לפלח את לחמם. ואמנם, לא אמרתם "קדימה, עשה לי את היום!", והארוחה הנינוחה מופרעת: חברו הרוסי של הבן ניסה לחסל את אביו החורג, הנוהג להכותו, ונס על נפשו. בכל יום רגיל, גיבורנו היה מותיר את מלאכת החקירה למשטרה אך איתרע מזלו והוא מגלה כי האקדח שבו הילד השתמש הוא זה שהחביא לא מכבר. כעת, עליו למצוא את הילד וכלי הנשק לפני שהמאפיה, או לחלופין, המשטרה תגלה את דבר האמת.

 

ביב שופכין אנושי

 

אלו הן, תאמינו או לא, רק עשרים הדקות הראשונות של יצירה בת 122 דקות, שבסופן אנו מגלים את הזיקה האמיתית בין שתי הדמויות עמן פתחנו את הסרט: איש מאפיה (פול ווקר) והילד (קמרון ברייט) שבעקבותיו דלק. התעלול התסריטאי שבוחר להציג את הסוף כבר בהתחלה הפך כבר מזמן לקלישאה הוליוודית, אך הבמאי וויין קריימר ("קולר" הלא מוערך דיו), עושה בו שימוש ממזרי ביותר שמקנה ל"כרוניקה של אקדח" את כוחו הסוחף. לרגע, הצופה משוכנע שהוא אוחז בידע הנדרש, תרצו במפת הדרכים המדויקת, שתוביל אותו בבטחה לסצינה הבאה, אך דווקא אז, הבמאי מכה בו עם מידע חדש שכמו תובע ממנו ארגון שונה. ואמנם ככל שנוקפות דקות הסרט, המסע הפשוט לכאורה אחר האקדח האבוד, מתפצל לאינספור שבילים אפלים שמפגישים אותנו עם אוסף של דמויות ותרחישים שמשרטטים בפנינו תמונה כעורה של ביב שופכין אנושי: סרסור מטורף מאיים לבקע את שדיה המשופצים של יצאנית שביקשה להעשיר את השכלתה; אב חורג, שסגידתו לג'ון וויין מעבירה אותו על דעתו וגורמת לו להכות את בני משפחתו; מאפיונרים איטלקים עם אצבע קלה על ההדק; מאפיונרים רוסים עם אצבע לא פחות קלה על ההדק; שוטרים שסרחו, ואם לא די בכך הרי שגם מקומם של הפדופילים לא נפקד מעולמה של היצירה. ונשאלה השאלה, האם יש תכלית לכל המראות האדומים הללו?

 

הביקורת האמריקנית, כך עולה מעלעול ממושך בכתביה, לא מצאה טעם ב"עבודתו הלא מוסרית" של קריימר. אולם, אם מקשיבים לדברי הבמאי שליוו את בכורת הסרט, ניתן להבין את הרוח שהזינה את חזונו. "התגעגעתי לסרטים שהם בגדר חוויה עתירת אדרנלין", הוא מספר וממשיך, "הוליווד הפכה בשנים האחרונות למפעל שמייצר סרטי PG-13, בעוד שאני גדלתי על סרטים שהיו מיועדים למבוגרים בלבד, כמו 'חבורת הלוחמים' ואפילו '48 שעות' שנחשב קשוח לתקופתו".

 

שתי יצירותיו של וולטר היל לא היו מקורות ההשראה הבלעדיים לתסריטו של קריימר, שנהנה להזכיר בראיונות את אבותיו הרוחניים (סאם פקינפה, בריאן דה פלמה ודון סיגל) ואת הסרטים שעיצבו את עשייתו הנוכחית ("חבורת הפראים", "דרכו של קרליטו" ועוד) .

 

האחים גרים או "שנת אפס"?

 

כפי שניתן להבין מן הרשימה שלהלן, גם "כרוניקה של אקדח" מצטרף לגל של סרטים אמריקנים שמתעקש לבחון את גבולותיה המוסריים של האמנות השביעית בכל הקשור לייצוג של תכנים אלימים על המסך. עד כה, התופעה אפיינה בעיקר את ז'אנר האימה ("המסור", "הוסטל", "בית 1000 הגופות" והמשכו), אך ניכר כי גם קריימר זיהה את ערגתו של הקהל בארה''ב למעשייה ברוטאלית ובועטת ברוח שנות השבעים. זה המקום להדגיש כי בניגוד למרבית סרטי הפעולה החדשים המכוונים לגילאים הנמוכים, או לחלופין לזוועתונים הניהיליסטים הפוקדים את מסכנו ללא הרף, מאחורי "כרוניקה של אקדח", עומד יוצר בעל אמירה תוכנית וסגנונית. כך למשל, באחד מרגעי השיא, גיבורנו מתגלגל לו על זירת קרח, במהלך שראינו במאות סרטי פעולה, ומיירט את אויביו בזה אחר זה. והנה, במקום לצלם את הסצינה באופן המקובל, קריימר, בעזרתו האדיבה של הצלם המופלא ג'ים וויטאקר ("קולר"), מגלגל את המצלמה משל היא הייתה הגיבור ובכך, למעשה, מדמה את האחרון, את האדם, לאקדח.

 

ואמנם, ביקום שבו מתהלכות דמויותיו של קריימר, שהוא עולם של מבוגרים מתאכזרים וילדים מצולקים, האבחנה – ושימו לב לסצינה המצמררת עם האם הלוחמת - בין הטוב, הרע, המוסרי והמתועב, הופכת מעורפלת מתמיד.

 

הבמאי נוהג להתרברב ביכולתו לשוות לסרטו אופי של אגדה בנוסח האחים גרים - ולראייה, שם העיירה הדמיונית, גרימלי - אך אפילו וילהלם ויעקב גרים יסכימו עמי שהגם כשאנו נפרדים ממעלליהם מעוררי הפלצות של הזאבים הרעים וההורים החורגים, התחושה איננה של "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" כי אם יותר כמו זו שמגולל האב האובד לבנו בסיום המצמרר של "שנת אפס": "יש הרבה זאבים ביער וזה רק זאב אחד. מתישהו כיפה אדומה שוב תלך ביער לסבתא שלה שתהיה חולה ולך תדע מי יבוא לה פתאום מאחורי העץ. לך תדע". ארררררררררררר.