בנות שאנחנו שונאות

בנים חושבים שאנחנו ביצ'יות. מה שהם לא מבינים, זה שאנחנו לא שונאות סתם, אנחנו שונאות רק בנות שמגיע להן

כשגברים נדרשים להשוות בין בנים ובנות, אחרי הניסיונות הפתטיים והלא מוכחים סטטיסטית לטעון שאנחנו לא יודעות לנהוג, הם תמיד יעלו את הטיעון הבא — "טוב, אבל אתן ביצ'יות". כי הם אף פעם לא שונאים אף אחד, ולנו יש רשימה של בנות אחרות שכשאנחנו רואות ברחוב אנחנו חייבות לעבור לצד השני של הכביש. מה שהם לא מבינים, זה שאנחנו לא שונאות סתם, אנחנו שונאות רק בנות שמגיע להן!

 

ההיא שעשתה עלינו חרם בכיתה ו'

 

יש לנו זיכרון ארוך, וכמו שאנחנו מסוגלות לשחזר מה לבשנו ביום הראשון של החטיבה, אנחנו זוכרות גם את מלכת הכיתה, שהייתה יפה וטובה, ואת סגנית מלכת הכיתה, שהייתה פחות יפה והרבה פחות טובה. ובשנייה שהיא החליטה לעשות עלינו חרם מסיבות שנראו לה לגמרי הגיוניות (דני החתיך מ-ו'2, זה כשכולם ידעו שהיא מאוהבת בו, חייך אלינו), היא נצרבה בזיכרון שלנו בתור מישהי שעשתה לנו רע, ושצריך להעניש אותה.

 

גם היום, יותר מעשר שנים אחרי, אנחנו לא יכולות לסלוח לה על היומיים הכי קשים שהיו לנו בחיים, ואנחנו לא נשכח לה את זה אף פעם. אבל זה בסדר, כי גם היא לא תשכח לנו אף פעם איך הוא חייך אלינו, והיחיד שאין לו מושג על מה מדברים זה דני מ-ו'2, שהוא היום גמד מכוער בעל פיצוצייה, ועדיין מחייך לילדות בנות 12.

 

הרזות בקלות

 

בזמן שאת משמינה רק מלהסתכל על סלט יווני, הן טוחנות שני המבורגרים, צ'יפס וקינוח, ובסוף מלטפות את הכרס הבלתי נראית שלהן ואומרות בעצב "איך יצאה לי הבטן....".

 

למרות שהן יכולות לאכול הכול, הן לפעמים פשוט שוכחות ארוחות, בעוד שאת, עשר דקות אחרי מרק עשר הקלוריות ששאבת בשעה עשר, מתחילה לסמן טבלת ייאוש עד העוף בתרסיס שמן של הצהריים.

 

הרזות בקלות הן הסיבה שבנים לא מצליחים להבין למה את תמיד בדיאטה — יש להם ידידה נורא טובה והיא אוכלת רגיל ולא משמינה, למה את לא יכולה גם? כי לה, לכלבה, יש חילוף חומרים של מתאבק גרוזיני, וגוף של דוגמנית אנורקסית, בעוד את סוחבת נטייה תורשתית להשמנה מהצד של ההורים, השכנים, וגם בטוח יש לך בעיות בבלוטת התריס. אז מה לעשות, אתן שואלות. התשובה פשוטה — לא ללכת אתן לאכול, לא ללכת אתן לקנות בגדים, ולא ללכת אתן בכלל. שהן ישחקו ביניהן, אנחנו כבר נמצא חברות שמנמנות.

 

המיתולוגית האקסית

 

היא הייתה שם לפנייך, ולמרות שהיא כבר עזבה אותו לפני חמש שנים, הוא עדיין סופר אותה. יש לו תמונות שלה במגירות, אמא שלו מזכירה אותה בגעגועים, וגם החברים שלו נזכרים לשאול מה איתה בכל פעם כשאת בסביבה.

 

בטח היית מחבבת אותה בתור בן אדם, אבל היא הרי לא בן אדם, היא מיתוס, ואת לא יכולה להתחרות בה למרות שהוא טוען שאת בכלל לא צריכה.

 

דוגמניות חכמות

 

אין דבר יותר קל מלדפדף במגזין, עמוד אחרי עמוד, ולפסול אותן על אינטליגנציה. גם אם היופי שלהן עושה לך כואב מבפנים, את הרי יודעת שרוב הסיכויים שהן טיפשות כמו הנעל עליה הן מהדסות על המסלול.

 

וגם הן יודעות את זה, ולמרות שהן יבואו ויגידו, עם הפרצוף הכי רציני שלהן, ש"טיפשות אצל דוגמניות זו רק סטינגה", שיעשו פסיכומטרי ואז ידברו.

 

אבל אחת לכמה זמן היא מגיעה, ליאיר לפיד, או אפילו לארוחת ערב אצל חברים, ואת מגלה שלא רק שהיא נולדה יפה והיא עושה ימבה כסף מלשתוק, היא גם לא מביכה את עצמה כשהיא מדברת. ואז כל התיאוריה של "אנחנו בכלל לא מתחרות על אותם גברים" קורסת, ואת מוצאת את עצמך טובעת בעיניים המדהימות שלה, ומרוב שאת רואה כמה קל להתאהב בה, את חייבת לשנוא אותה.

 

הידידה הכי טובה שלו

 

היא לא מושכת אותו בכלל, ככה שברור שאנחנו לא מקנאות, אבל אנחנו יודעות שכשאנחנו עושות משהו ממש ילדותי, היא תשמע על זה אחר כך.

 

ואם היא ידידה ממש טובה, אז היא יודעת עלינו הכול — איך אנחנו במיטה ואיך אנחנו באמבטיה, מה הוא אוהב בנו ומה ממש מעצבן אותו, וזה מלחיץ אותנו. וגם ברור לנו שהיא מאוהבת בו בסתר, אז גם זה מלחיץ אותנו, וגם זה שאנחנו לא יודעות אם היא באמת לא מושכת אותו בכלל, או שהוא סתם אומר את זה כי הוא יודע שאנחנו דואגות.

 

זאתי שלא החזירה לנו טלפון

 

אחד הדברים הכי מעצבנים בבנים, זה שהדרך שלהם להגיד "בעצם לא" היא פשוט לא להגיד. אז יום אחד הם מפסיקים לצלצל, ואת אמורה להבין לבד, וגם אם את ממשיכה להתקשר הם יעדיפו להחליף מספר טלפון מאשר להגיד לך ישר בפנים.

 

וזה נורא כשזה בן, אבל זה עוד יותר נורא כשזו בת, כמו איזו חברה שנמאס לה ממך שאומרת "נדבר" ולא באמת מתכוונת, או מישהי שמראיינת אותנו לעבודה ולא טורחת להגיד שלא התקבלנו.

 

כי אם כבר מישהו גורם לנו לשבת לחכות לטלפון, לפחות שיהיה שווה זיון.

 

הלא מפרגנת

 

היא החברה הכי טובה שלך כשרע לך, והיא תמיד תהיה שם כשאת בוכה, עם טישויים וגלידה איכותית. אבל כשטוב לך היא לא יודעת איך להתמודד עם זה, או כי היא סתם קנאית או כי היא פשוט לא יודעת לפרגן.

 

כשאת מספרת לה על הדייט המדהים שהיה לך, היא ישר תגיד לך לא להתלהב יותר מדי כדי שלא תתאכזבי, וכשאת מורידה שלושה קילו היא אומרת "כל הכבוד" במין טון מריר כזה, ומציעה לך מהגלידה ההיא, מבטיחה שאם זאת תיגמר, היא תקנה חדשה, כדי לנחם אותך על השלושה קילו שעלית בחזרה.

 

זאת שיש לה יותר כסף

 

היא יכולה להיות החברה הכי טובה שלנו, אבל כשאנחנו מקטרות על האוברדרפט ומתלבטות על החולצה ב"קסטרו", והיא עומדת מולנו עם מבט הזדהות מלאכותי על הפנים ושמלה של "טובל'ס", אנחנו חייבות לשנוא אותה.

 

אנחנו קונות ב"איקאה" והיא ב"טולמנז", אנחנו טסות לנופשון בתורכיה והיא לחודש בריביירה, אנחנו נוהגות באוטו הישן של אמא והיא שוב מחליפה את הגולף.

 

נכון, היא נדיבה, היא תמיד מזמינה ומשלמת וקונה מתנות יומולדת מדהימות, והיא אף פעם לא משוויצה, אבל הקנאה-שנאה שלנו לא עולה כסף, ואותה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו.

 

ובקטנה: זו שקיבלה את העבודה שרצינו

 

מישהו חשב שאת יותר טובה מאיתנו, ונתן לך משהו שרצינו. איך לא נשנא אותך? הרי את ממש אנחנו בגרסה המשודרגת, וזה ממש מעצבן.

 

בלונדיניות

 

כי אי אפשר לא לשנוא אותן. ואל תחמיאו לעצמכן, שטניות, בנות עם היילייטס וכל השחורדיניות למיניהן — את בלונדינית רק אם יש לך שיער בלונדיני בהיר באופן טבעי, ואם באותה הזדמנות גם כל השערות שאין לך על הגוף הן בלונדיניות. ורק אם את יפה.

.

היא התחילה

 

פגשנו אותה אצל חברים או בעבודה, ובלי שום סיבה נראית לעין היא הייתה מה זה ביצ'ית אלינו. אז נכון, אולי הייתה לה סיבה, אולי אנחנו יפות וחכמות ורזות בקלות וכל מה שאנחנו שונאות באחרות, אבל שתרגיע, כן?

 

את עצמנו

 

גם את עצמנו אנחנו לא סובלות לפעמים. אנחנו לא מתות על עצמנו כשאנחנו עושות סצנות טיפשיות של קנאה, אנחנו מביאות לעצמנו את הקריזה כשאנחנו אוכלות כמו בהמות למרות שאנחנו יודעות שנתחרט על זה אחר כך, ואנחנו גם די לא סובלות את עצמנו כשאנחנו ביצ'יות לבחורות אחרות בלי סיבה. למרות שזה אף פעם לא בלי סיבה, נכון?