מעבר לאשמה

הם האשימו את היטלר, את התקופה, את הציות לפקודות. אבל איפה ההאשמה העצמית? הראיונות הגנוזים של הנאצים הבכירים במשפטי נירנברג רואים אור בעברית. אריאנה מלמד סבורה שמעולם לא היה הפער בין המילים למעשים גדול כל-כך

החיוך המתוח, המבעית, של יוליוס שטרייכר. התלונות הקנטרניות והקטנוניות של הרמן גרינג. ההסברים הביורוקרטיים המפורטים של רודולף הס, כיצד הקלו השלטים "אל המקלחות" על עבודת ההשמדה היעילה באושוויץ. ככה, אם תרצו, נראה הגהינום.

 

בסוף נובמבר 1945 החלו בעלי הברית בהליך הידוע כ"משפטי נירנברג". בין הפונקציונרים שנותרו מאחורי הקלעים היה גם לאון גולדנסון, פסיכיאטר יהודי צעיר בן 34 מארצות הברית, שראיין את העצורים במהלך המשפט: 33 נאשמים ועדים, שרובם נתלו לאחר מכן. הראיונות לא פורסמו עד שנת 2004,. גולדנזון עצמו הלך לעולמו ב-1961. רוברט ג'לטלי, היסטוריון מאוניברסיטת פלורידה, ערך את החומרים והקדים מבוא ביוגרפי קצר לכל נאצי, כולל תמונה ופירוט התפקידים בהם נשא לפני שנכלא.

 

המשימה של גולדנסון היתה, לבדוק מה מצבם הנפשי של הנאצים הבכירים באמצעות ראיונות אישיים. הוא ביקש להתחקות אחר שורשי הפתולוגיה מפני שחיפש פתולוגיה, וידע שאפשר למצוא אותה בילדות, כפי שלמד מפרויד. הוא שאל שאלות נבונות על אודות הילדות, על המניעים להצטרפות למפלגה, על הרצח, על החיים בצל האשם. הוא מצא מעט מאוד פתולוגיה ומעט מאוד תחושה של אשם: אין בספר הזה וידויים שהיו יכולים לחשוף את הדמוני באישיותם של בני אדם שהיו אחראים לרצח מליונים. למעשה, אין שום דבר דמוני ממש. שנים לאחר מכן, כשישבה וצפתה במשפט אייכמן, כתבה חנה ארנדט על ה"בנאליות של הרשע". אם המונח מספק לכם איזשהו הסבר אינטלקטואלי מניח את הדעת, ודאי תעשו בו שימוש גם לתיאור תמונת הרשע העולה מתוך "נירנברג 1946" וקובץ הראיונות הזה.

 

מי שלא יורה - לא אשם?

 

גולדנסון חיפש סדיסטים, סטיות מיניות ושלדים בארון חדר הילדים. ייתכן שמבחינה תיאורטית היה חמוש בניתוח של וילהלם רייך מ -1933, שם תוארה התנועה הפשיסטית כסימפטום של הדחקה של בני המעמד הבינוני: רייך סבר שהתנועה היא ייצוג של סאדו-מאזוכיזם במישור הפוליטי. רק יוליוס שטרייכר, עורכו של ה"דר שטירמר" ופורנוגרף כפייתי, מתאים איכשהו לניתוח של רייך, או למה שגולדנסון ביקש למצוא. האחרים, למרבה הצער, "נורמליים".

 

לרוב הנאשמים במשפטי נירנברג היה ברור שלא ייצאו משם חפים או חיים. גולדנסון בא לחפש פתולוגיות, הם באו להכין את ההגנה שלהם וגם את מקומם בהיסטוריוגרפיה של המלחמה. ציות לפקודות מגבוה הוא כמובן האלמנט המוביל, יחד עם האשמתם של אחרים שלא היו בכלא: היטלר המת, גבלס המת, הימלר, בורמן ועוד כמה בכירים שנמלטו. הנס פרנק, עורך דינו של היטלר, מוכן להודות שלזה היו בעיות במישור היחסים עם נשים ואפילו מסביר זאת באמצעות "המדע היהודי" (כך קראו הנאצים לפסיכואנליזה) כסיבה לסדיזם ההיטלראי. אחרים החלו במודע ליצור מיתולוגיה היטלראית, כפי שגולדנסון מגלה בראיון עם יואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ של היטלר: ריבנטרופ מוכר לגולדנזון מונולוג ארוך ומייגע על כוח המשיכה המגנטי של היטלר, על חידתיותו, על שלטונו ללא מצרים.

 

"לא יריתי בנשים", אומר אוטו אולנדורף, מי שעמד בראש האיינזצגרופן. הוא רק פיקח על הירי, והוא מנסה להסביר לגולדנזון שמי שאינו יורה בעצמו, אינו אשם. אם אומה נלחמת על חייה והמנהיג מצווה על ייבוא עובדי כפייה, יש לציית למנהיג, מטעים שטרייכר, ומאשים את בעלות הברית במעשי זוועה ברבריים. גרינג מוכן להודות שרציחת נשים וילדים יהודיים היתה מעשה בלתי-ספורטיבי, אבל רצח גברים יהודיים איכשהו מוצדק בעיניו. רודולף הס, מפקד אושוויץ, אינו מודה אפילו בזה. כמה מן המרואיינים מתעקשים שהיו להם חברים יהודים, כאילו זה פוטר אותם מגזענות.

 

הבעייה המרכזית בספר הזה היא עיתוי פרסומו. אין ספק כי לו היו מופיעים בדפוס לפני משפט אייכמן, ערכם הסנסציוני היה גדול לאין ערוך: מי שמכיר את הפרוטוקולים של המשפט, ימצא בראיונות של גולדנזון בעיקר הדים לרשע הביורוקרטי שלמדנו להכיר מפקיד-ההובלות האפרורי והצייתן בתא הזכוכית בירושלים.

 

בנאלי או פתולוגי – את התשובות שאנחנו ממשיכים לחפש, את התהייה המתמשכת על אודות הפיכתם של אנשים מן היישוב למכונות רצח, צריך להמשיך ולחפש מחוץ לראיונות האלה, מעבר לכל ניתוחים של אישיות. כשמתייחסים אליהם כנושאי פתולוגיה סמויה, אפשר להתעלם לחלוטין מן העובדה שגרעין של רשע מצוי כנראה בכל אדם באשר הוא אדם. כשמנסים לנתח את הזוועה דרך מבנה האישיות של מחולליה, מגלים כי הפער בין הארועים אותם חוללו לבין יכולתם לתפקד באורח מאוזן ומהוגן – בתוך מערכת שעדיין איננו מבינים עד תום כיצד בכלל היתה אפשרית - שוללת את אפשרות ההסבר הכולל שמציע הניתוח הפסיכולוגי.

 

רבים מבני הדור השני והשלישי בישראל מכורים להיסטוריוגרפיה פופלארית של מלחמת העולם השנייה ושל השואה, בחיפוש מתמיד ואובססיבי אחר הסברים. אני נמנית עם המכורים הללו, אבל עם השנים למדתי שנפשו של הנאצי המת אינה מעניינת אותי עוד. מה שאני מבקשת למצוא הוא דפוס שניתן לזהות אותו בטרם היות הזוועה הבאה, ולא מצאתי כזה כאן. גם לו היינו "מבינים" עד תום מה גרם למרואייניו של גולדנסון לפעול כפי שפעלו, לא היינו לומדים דבר חדש על אפשרות היווצרותם של מנגנונים פשיסטיים במקום אחר. הכחשת הזוועה מפי המרואיינים אכן מצמררת, הפער העצום בין מה שהם מוכנים לומר לבין מה שעשו מצמרר עוד יותר, אבל דווקא הנורמליות של הפאשיזם צריכה להדאיג אותנו, ששים שנה אחרי שרוב המרואיינים של גולדנסון סיימו סוף סוף את מסעם בעולם הזה בתלייה.