מגילת העצמאות - חזון שלא עומד במבחן המציאות

כל חברה עסקית שמכבדת את עצמה מצטיידת כיום בחזון. גם למדינת ישראל יש חזון שבא לידי ביטוי במגילת העצמאות. אלא שמאז חלפו כמעט 60 שנה והציניות, השחיתות והפוליטיזציה דחקו את החזון הצידה. הגיע הזמן אם כן לעדכן את החזון, ולהתאימו למציאות - כך לפחות יידעו האזרחים למה לצפות, גם אם החזון המעודכן לא יהיה מבטיח כמו זה המקורי מ-1948

בעולם הניהול המודרני, לא יעלה על הדעת קיומו של ארגון מכל סוג שהוא ללא חזון. ברוב המקרים לא מדובר בטקסטים מפתיעים או מרוממים במיוחד וניתן לשאול בקלות רבה את ציטוטי החזון של חברה אחת ולהעבירם לאחרת, תוך שינוי המרכיבים העקרוניים, שקשורים ישירות בליבת העיסוק הארגוני.

 

אך העובדה שהטקסטים הללו סטנדרטיים וצפויים למדי איננה גרועה בהכרח. שכן בכל מקרה, ניסוחם מחייב את הארגון לעצור, להתארגן ולהקדיש מחשבה ליעדיו, למיקומו במרקם החברתי של מחזיקי העניין הרלוונטיים ולאיכויות היחסיות שיש לו לעומת גופים אחרים.

 

במציאות הקיימת, גם ארגונים שיש להם חזון, מקדישים לנושא מחשבה חד-פעמית, ולא שבים לבדוק, האם הוא עומד בצוק העתים או שצריך לעדכנו. עם זאת, יותר ויותר ארגונים - בעיקר עסקיים - מבינים, שבחינה עצמית, תוך שימוש במדדים עקביים ושימושיים, משפרת את איכות הביצועים שלהם. לא מעטים הם הארגונים שבוחרים לבחון גם את החזון שלהם אחת לכמה שנים, כדי להתאימו למציאות המשתנה במהירות.

 

גם אם צודקים המבקרים, הטוענים כי מדובר בסך הכל בהתנהגות מכניסטית, שמצייתת לאופנות עכשוויות, אין ספק, שמדובר בתופעה מעניינת ורצויה, שהולכת ומוצאת אחיזה בסקטור הפרטי ובארגונים עסקיים רבים יותר ויותר.

 

אך דווקא במקומות, שבהם התנהלות זו הייתה צריכה להיות חלק אינטגרלי ממהות המערכת, דווקא לשם היא עוד לא הגיעה.

 

מהו החזון של ישראל?

 

בימים אלו, שבין יום השואה ליום הזיכרון ועל רקע מטחנת המלים של הקמת הקואליציה, אך טבעי הוא לתהות, מהו החזון של מדינת ישראל? המסמך היחידי, שיכול להתקרב לכך הוא מגילת העצמאות. האם זו מנסחת את החזון של המדינה? ואם כן, הייתכן שעל המדינה לנהוג כמו כל ארגון תקין, ואחרי כמעט שישה עשורים לבחון מחדש את החזון ואת מידת התאמתו למציאות?

 

האישור הבינלאומי להקמתה של מדינת ישראל נולד, במידה רבה, מתוך דמם של מיליוני יהודים שנטבחו באירופה. שרידי השורדים חיים בינינו עדיין. האם החזון של מדינת ישראל חזה אותם מחטטים בערימות הפסולת בשווקים, כדי למצוא פירור מזון? או נמנעים מנטילת תרופות, כי אין להם כמה עשרות שקלים פנויים לקנות אותם? או רועדים מקור בחורף ומתייבשים מחום בקיץ, כי אינם יכולים לממן חיים קצת יותר קלים בערוב ימיהם?

 

מנסחי מגילת העצמאות כתבו בעברית יפה וחגיגית: "שארית הפליטה, שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה, ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם".

 

כשאמרו "לתבוע", התכוונו המנסחים לתביעת היהודים מאומות העולם, לאפשר להם להגיע לישראל, כי כאן יחיו חיי כבוד, חירות ועמל-ישרים. אלא שבינתיים המציאות השתנתה. אומות העולם אישרו וקיבלו את קיומה של מדינת ישראל. מי שניצבים עתה בצד הנתבע לאפשר קיומם של חיי כבוד, חירות ועמל-ישרים כבר אינו נמנה על "האחרים". עתה מדובר בנבחרינו, האמורים לנהל את הארגון, הקרוי מדינת ישראל.

 

מי שמונעים את הזכות לחיים ולכבוד מהקשישים, ששרדו את היטלר, אושוויץ, הפוגרומים של פולין ומחנות העקורים, הם חברי ממשלות ישראל, שלא עומדים בחובתם ובהתחייבותם, ולא מעבירים כמה מיליוני שקלים לטיפול באותם שורדים, שבזכותם אנחנו כאן.

 

אם מדינת ישראל איננה מסוגלת לעמוד במשימה הזו, ייתכן שעליה לבחון את חזונה - ולשנותו בהתאם.

 

חזון נביאי ישראל

 

ב-14 במאי 1948, חשבו מנסחי החזון, כי די לציין שהמדינה המוקמת תהיה "מושתתת על יסודות הצדק, החירות והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל". הם לא חשבו, שצריך לדבר במפורש על ניהול תקין ועל הימנעות משחיתות; הם לא תיארו לעצמם שצריך יהיה לשים סייגים על מה שהיום מכונה בחופשיות רבה "קפיטליזם חזירי"; הם לא הבינו, שחובה עליהם להגביל את מספר שרי הממשלה - עם או בלי תיק, ולא חשבו שעליהם לכתוב בחזונם במפורש, שהממשלה אמורה לשרת את ציבור האזרחים, ולא את נפתולי בניית הקואליציה. לפיכך, המפתח למספר השרים צריך היה להיות טמון בכספת החזון של המדינה, ולא בחישובים מתמטיים של גודל המפלגות עד כדי שברירי אחוזים. למרות כשרונם ויכולתם המדינית בהקמת מדינה - הדברים האלה כלל לא עלו על דעתם.

 

אך הימים השתנו, כמובן. ומה שהיה פעם נתפס היום כנאיביות או פראייריות מטופשת. שהרי איך אפשר לצפות היום מפוליטיקאי - ותיק או טירון - שיוותר על מנעמי הכסא, היוקרה, המעמד והתפקיד - אפילו אם הוא לגמרי לא מתאים לו?

 

הגיוני להניח, שנוכל לצפות בשינויים חברתיים נוספים - בעיקר בתגובת ציבור מחזיקי העניין, כלומר האזרחים. כבר עכשיו מעידות התגובות הציבוריות, כי מה שקורה אינו מקובל על הציבור, גם אם איש אינו יודע בדיוק איך מתמודדים עם זה ומה עושים עם מנטרות בנוסח "זה מחיר הדמוקרטיה". עם מחיר כזה, עדיף להיות עניים.

 

לשנות את החזון

 

אך מנגד, ייתכן שעדיף לבחור בגישה פרקטית ופרגמטית - ופשוט לשנות את החזון.

 

אם האזרחים ידעו את האמת, אפשר יהיה לחסוך מהם את התסכול והכעס נוכח אי-התממשות הציפיות. ולכן, כדאי לנסח את החזון הישראלי החדש, שימחק מעל סדר היום הציבורי ציפיות בלתי רלוונטיות ובלתי ריאליות, דוגמת אלו של החזון הישן. בין השאר יש למחוק, למשל, טקסטים כמו "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות" או "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

 

במקומם צריך החזון החדש של מדינת ישראל לדבר על "העלאת יהודים לישראל, בהתאם לתקציב ולאיזון הדמוגרפי/אתני/גזעי"; או על "שוויון זכויות חסכוני ככל האפשר ופתיחת האפשרות לתחרות בריאה של שוק חופשי בנושאים חברתיים דוגמת חינוך, בריאות, פנסיה".

 

כשהחזון האמיתי לא רק ייעשה אלא גם יוצהר בריש גלי - כולנו נדע בפני מה אנחנו עומדים באמת.

 

תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית