ביקורת משחק: The Godfather

EA לא הצליחה לקלקל את The Godfather. למרות כל החסרונות הבולטים, בעיקר ברמת הגיוון והנהיגה, הסנדק מספק חווית משחק איכותית, לפחות ‏בעשר השעות הראשונות

משחק הסנדק ביקש לתפוס שתי ציפורים במכה: להפוך את הסאגה המוערכת למשחק מבלי לפגוע בקדושתה, ולספק ‏משחקיות סוחפת בעולם פתוח אה-לה ‏GTA‏. למרות שאפשר לסמן כאן הצלחה חלקית, מרוב רצון לתפוס את ‏הכל החלק החשוב ביותר הלך לאיבוד - הנשמה.

 

כששמעתי ש-‏EA החלו בפיתוח משחק‏ המבוסס על הספר וסדרת סרטי הסנדק, הגבתי בערך כמו פרנסיס ‏פורד קופולה, במאי הסרטים, בחשש לפגיעה ביצירת המופת. למה שמישהו יאפשר ל-‏EA‏

ללכלך בהמוניות ‏את זכרונות ילדותי הענוגים של ישיבה מול המסך ומלמול "דה נירו תעשה לי ילד"?

 

לקחתי את הבשורה ‏באופן אישי במיוחד, משום ש-GTA ‏ היה פחות או יותר משחק העשור ‏שלי על ה-‏PS2‎‏. למה שמישהו יאפשר ל-‏EA‏ לטנף את השעות הקסומות שביליתי מול הטלוויזיה בצעקות ‏‏"‏A-Ha Bitch‏" במבטא של אורחת ממוצעת בריקי לייק?‏

 

החששות התבדו

 

למען האמת, ‏למרות שבתחילה היה לי קשה להודות בכך, אפילו היה כיף. ‏לשמחתי, עיקר חששותי התבדו. הדבר הראשון שמצא חן בעיני במשחק, היה שהוא לא פוגע בעלילת הסאגה. ההפך – המשחק ‏מאפשר לנו לחוות את "מאחורי הקלעים" של רגעי השיא הקולנועיים המצוטטים עד היום.

 

הגיבור אותו אנו ‏מגלמים הוא אחד מהחברים הזוטרים במשפחת הפשע, המנסה להתקדם בסולם ההיררכי עד דרגת הדון. כדי ‏להתקדם אנו נשלחים למשימות, ש"במקרה" עומדות ברקע של התקדמות העלילה המקורית ומשלימות את ‏התמונה. אנחנו נהיה אלו שישתילו את ראש הסוס במיטה של וולטס, המפיק ההוליוודי, קטע שמקביל לסרט ‏רק כאשר וולטס מתעורר בזעקות. בשלב אחר אנו עוקבים אחר מכוניתו של סאני וצופים בו נורה למוות ‏במחסום האגרה, ממש כמו בקטע המוכר מהסרט.

 

מכיוון שהדמות שלנו לא מחויבת בקשרים עלילתיים כאלו ‏ואחרים, ניתן לנו החופש לשחק באיזו דרך שנבחר בין המשימות. בניו יורק של שנות הארבעים עיקר ‏העיסוקים הם איומים על בעלי חנויות (להשגת דמי חסות) והשתלטות על החדר האחורי, בו מתרחשת פעילות ‏בלתי חוקית, כלומר הכסף האמיתי. על החנויות השונות יש תחרות רבה, כל אחת מחמש משפחות הפשע בעיר ‏רוצה את חלקה, והשתלטות על עסקים של משפחה אחרת מובילים

פעמים רבות להרג.

 

מצב נקמת דם

 

אם נרצח יותר מדי בני ‏משפחה מסוימת, ניכנס למצב "נקמת דם", יומיים (בזמן משחק) בהם לא נוכל לעבור ליד בני המשפחה ‏ש"חייבת לנו" מבלי לחטוף כדור בגב. הפתרון הוא לחכות עד יעבור זעם, או אם נמאס לנו לנסוע כמו ארנבים ‏מבוהלים באזורי השליטה של המשפחה הזו – לשלם לסוכן ‏FBI‏ כדי שירגיע את הרוחות. ‏

 

ממשימה למשימה הכבוד שלנו יעלה ונתקדם בדרגות בשורות המשפחה. ההתקדמות מאפשרת לשפר את ‏הגיבור ולהוסיף לו יכולות קרב שונות, בריאות ו"חכמת רחוב". האחרונה נוחה במיוחד, משום ‏שהיא גורמת ליכולות המשא ומתן שלנו לעלות, וברמות גבוהות יוכל גיבורינו לגרום לאחרים לזמר כמו קנרית. ההתקדמות בדרגות ‏גם גורמת לפאמיליה לצאת לנו מהכיס, כך שכספי הסחיטה, ההימורים והאלכוהול מצליחים לתחזק אורח ‏חיים שיכבד מאפיונר אמיתי.‏

 

דימיון ל-GTA

 

יש עוד כמה דברים שדומים ל-‏GTA‏, אבל אלו דווקא לא מצליחים להרים את המשחק. בראש ‏ובראשונה מדובר במכוניות, שניתן לגנוב כדי להגיע ממקום למקום, אבל בניגוד ל-‏GTA‏, כאן זהו רוב השימוש ‏שלהן. הנהיגה מצטמצמת למשימות ה"קח אותי לשם" בתוספת "זהירות יורים בדרך", ללא שום גיוון. ‏גם כשאנחנו לא בזמן משימה, הנהיגה היא החלק המאכזב יותר של המשחק. אולי בגלל שהמכוניות של שנות ‏הארבעים לא כאלו מלהיבות, אולי בגלל שהשליטה עליהן קלה מדי, ואולי בגלל שקיימים במשחק מעט מאד ‏דגמים שונים ואין אופנועים.‏

 

דבר נוסף הוא הכוכבים, אשר מסמנים לנו עד כמה המשטרה רוצה לתפוס אותנו. כאן התווספה האפשרות ‏לשחד שוטרים פשוטים בשביל משימה ספציפית, או פקחים כדי לשמור על שקט כללי, אבל לרוב אין

 צורך ‏בכך. השוטרים מפגינים חוסר אכפתיות כללית ואיטיות מרשימה, כך שאת המרדפים האמיתיים ננהל עם ‏חברינו המאפיונרים. אם ב-‏GTA‏ רדפו אחרינו על גניבת מכונית או דריסת הולך רגל, כאן לאף אחד לא ‏אכפת.‏

 

הלם קרב

 

הגיבור שלנו יכול לשאת על גופו כמות מרשימה של כלי נשק, המתאימים כמובן לשנות ה-40, בהם ‏המתקדם והשימושי הוא הטומי-גאן, תת מקלע מיושן. השליטה סטנדרטית וכוללת כוונת אוטומטית או ידנית, ‏כאשר הידנית מסייעת ברגעים בהם צריך לחקור את המשוגע עם האקדח שמולנו – ירייה אחת בכתף והאקדח ‏כבר על הרצפה, כך שניתן לתפוס אותו ולהוציא את כל המידע הנחוץ בעזרת אגרופים.‏

 

חבטות ממוקדות

 

מערכת הקרב בידיים חשופות נדמית כפיצוי הולם על כלי הנשק המיושנים. לא רק שיש בה אפשרויות רבות, ‏היא גם עשויה באופן הגיוני, משום שכל פעולה נבנית מתוך הפעולה הקודמת לה, ממש כמו בקרב אמיתי. ‏מסמנים אויב בעזרת כפתור ‏L1‎‏, וחובטים בו באמצעות הזזת הסטיק הימני. למכות מורכבות יותר ניתן לתפוס ‏את האויב בצוואר בהוספת ‏R1‎‏, וכך כששני אלו לחוצים הזזת הסטיק הימני תוביל לחבטה ממוקדת, והזזת ‏השמאלי תטלטל אותו ותטיח את ראשו בקירות.

 

אם אנחנו על גג או גשר (או ליד תנור פתוח, כך מסתבר), ‏בתנועה קלה נוספת אפשר להשליך את האויב אל מותו. גולת הכותרת היא לחיצה על כפתורי ההדק ובו זמנית ‏על שני הסטיקים, שתוביל לחניקה איטית. (נסו לעשות את התנועה והיווכחו – בדיוק כמו לחנוק איש מאד ‏קטן).‏

 

את הקרבות צריך לתכנן בקפדנות. ריצה אל תוך חדר מלא באויבים תביא למוות ודאי, כך שצריך ‏להיצמד לקירות, לירות מעבר לפינה, להתכופף ולהתחבא. האויבים מבחינתם לא מקלים עלינו, ויודעים גם ‏הם לתמרן בין הרהיטים ואפילו להתחבא בפינות ולזנק מאחורי גבנו. כמות התחמושת שניתן לשאת נגמרת די ‏מהר, כך שללא תכנון תמצאו את עצמכם בצרה. השלבים המתקדמים קשים יחסית, ודורשים כמה סיבובים ‏של מוות והחייאה עד לסיום, אך אל ייאוש, החייאה היא פעולה פשוטה שדורשת רק השקעה כספית ‏מינימלית. ‏

 

משימות חוזרות

 

הבעיה הגדולה של המשחק מתגלה אחרי כמה שעות, כשהמשימות מתחילות לחזור על עצמן באופן מטריד. כל דבר שעשיתי כלל להרוג הרבה אנשים בכוחות עצמי, לסחוט מידע ממישהו ‏ולעתים גם לרדוף אחריו עם המכונית, והדבר היחיד שמשתנה הוא סיפור הרקע של המשימה הנוכחית. הסוף (שלא אגלה אותו למרות שאין ממש מה לגלות), לא שווה את כל הטרחה הזו, או במילה אחת - מבאס.‏

 

עיצוב לא מגוון

 

הגיוון חסר גם בתחום העיצוב. ניו יורק הישנה אפרורית ודהויה, אין הבדלים משמעותיים בין חמשת חלקי ‏העיר השונים ואין הרבה סימנים בולטים שיעזרו לנו להתמצא ללא שימוש במפה. מצד שני את הגיבור נוכל ‏לעצב בדיוק כפי שנרצה, בעזרת כלי עיצוב הפנים בו ‏EA‏ משתמשים בכותרי הספורט. הצלחתי לייצר ‏גרסה זהה לקארי גראנט, עם התספורת הקלאסית והכל, והלבשתי אותו בחולצה ורודה ועניבה צהובה ("טאצ` עליז למאפיונר שיעיז", אם תרצו).

 

מה שהציק לי היה שבשלב מסוים רואים תמונה שלו תלויה על ‏לוח של סוכן ‏FBI‏, ומתחתיה כתוב "‏The Player‏". סליחה? אני קראתי לו סיזר או לא? חוץ מהשם של ‏הגיבור האהוב כל השמות האפשריים הופיעו במשחק. כשהתגנבתי בסמטה חשוכה לא חנקתי בשקט את ‏‏"השוטר", חס וחלילה, אלא את ג`ורג` קאר. כמה שהמידע הזה עזר לי.‏

 

הצעה שאי אפשר לסרב לה

 

הבעיה האמיתית לדעתי היא הניסיון לתפוס את כל העולמות – גם להיות נאמנים לסרט וגם לאפשר עולם ‏משחק פתוח. הפתרון של התמקדות בדמות שולית בהחלט עושה את העבודה מהבחינה הזו, אך מפספס את ‏הדבר העיקרי שהפך את סדרת הסרטים למצליחה כל כך, וזו האווירה. קשה לשים על כך את האצבע, אבל ‏המשחק לא מרגיש כמו הסנדק, אלא כמו משחק גנגסטרים עשוי טוב ברוב חלקיו. אי אפשר לומר שזה רע, ‏אבל גם אי אפשר לומר שיש פה משהו מעבר למשחק מיין סטרים של פס ייצור. ‏

 

ובכל זאת, הצעה שאי אפשר לסרב לה

 

אם יש תחום שבו אפשר לסמוך על ‏EA‏ (מלבד השתלטות טוטאלית על העולם והרס התרבות כפי שאנו ‏מכירים אותה), זהו תחום הגרפיקה. האנימציה משכנעת לרוב, הטקסטורות עשויות היטב, המודלים

 מפורטים ‏יחסית ליכולות הקונסולה ומנוע החלקיקים מוסיף נגיעה מציאותית. ‏

 

גם ג`יימס קאן ורוברט דובאל

 

תוספת מהנה במיוחד נותנים לנו שלושה שחקנים מקוריים שחוזרים לגלם כאן את תפקידיהם - ג`יימס קאן, ‏רוברט דובאל, והדון בכבודו ובעצמו, מרלון ברנדו. פס הקול כולל מוסיקה מקורית מהסרט לצד כמה פיתוחים לא רעים של הסגנון. האפקטים גם הם עושים את עבודתם נאמנה, כאשר בזמן קרב קל להבחין אלה כלי נשק ‏יורים עלינו, או כשבתחילת נסיעה נוכל להבין עם איזה מנוע יש לנו עסק וכמה מהר הוא יאפשר לנו לנסוע.‏

 

למרות כל החסרונות הבולטים, בעיקר ברמת הגיוון והנהיגה, הסנדק מספק חווית משחק איכותית לפחות ‏בעשר השעות הראשונות. העיר הפתוחה והגדולה לא מנוצלת היטב, אך מערכות הקרב והאינטליגנציה ‏המלאכותית הטובה מעמידות בפנינו אתגרים. התחושה המיוחדת שליוותה את הסרטים לא הושגה באמצעות ‏הדיבוב או המוסיקה ונעלמה בתוך משחק שניתן להגדירו כטוב - אבל לא מילימטר יותר מכך.‏ 

 

חדשות וסקירות משחקים נוספות מתפרסמות באתר vgames.co.il