שובה של הסוציאל-דמוקרטיה

מדרום אמריקה ועד איטליה וישראל, אחרי 30 שנות ימין דורסני והפרטה מושחתת ומסוכנת, הסומק שב ללחיי ה-1 במאי

כבר לפני תריסר שנים ניבא העורך הראשי של ה"לה מונד" הצרפתי את שובה של הסוציאל-דמוקרטיה. על שתי סיבות עיקריות הצביע ז'.מ. קולמבאני: ראשית, האסטרטגיה השמרנית והליברלית של השוק החופשי, הקיפאון בצמיחה, האבטלה ההמונית, הורדות השכר והתערערות הביטחון הסוציאלי - כל אלה יעוררו מורת רוח המונית; שנית, ההקצנה בימין לעבר מפלגות לאומניות ואף ניאו-פאשיסטיות ירתיעו ליברלים ויכוונו אותם לזרועות הסוציאל-דמוקרטיה. גם השבועון הבריטי הליברלי החשוב "אקונומיסט" התנבא ברוח דומה. כבר לפני יותר מעשור, במאי 93', כתב כי "יש עתיד לסוציאליזם", הציע לו לעדכן עצמו מעט וצפה לו חיים חדשים.

 

בשלהי שנות התשעים ובראשית המאה הנוכחית, אחרי שליברלים ואף שמאלנים פוסט-מודרניסטים כבר ביטלו כליל את חשיבותו של מרקס והפכוהו אנאכרוניזם פתטי, דווקא הקפיטליסטים הבורגנים המרושעים הבחינו בגאונותו. סימן ראשון להערכה מחודשת ומפתיעה זו הופיעה באוקטובר 1997, כאשר גיליון מיוחד של ה"ניו-יורקר" הכריז על מרקס כעל "ההוגה הגדול הבא", אדם שיכול ללמד אותנו רבות על שחיתות פוליטית, על מונופוליזציה, על ניכור ועויינות, על אי-שיוויון ועל שווקים גלובליים. "ככל שאני שוהה יותר בוול-סטריט, כך אני הולך ומשתכנע שמרקס צדק", אמר למגזין יועץ השקעות אמיד באחד הבנקים. "אני משוכנע לחלוטין שגישתו לקפיטליזם היא המתאימה ביותר לניתוחו והבנתו".

 

תהליכי הבשלה ואבחונם מתרחשים כצפוי משך עשור ואף שניים, טרם המהפכים הפוליטיים. הם קורים במקביל למיצוי הקטסטרופה של השוק ותהליכי התיאגוד וההפרטה (מכירת נכסי העם למשפחות בע"מ). במקום בו הפרייבטיזציה והבצע מיצו עצמם עד תום נזקיהם; היכן שהאדמה, המים והשמיים נמכרו וזוהמו; כאשר הרווחים מוכסמו והמחירים הכבדים מהציבור אף הם נגבו - שם חזרה הסוציאל-דמוקרטיה. ואילו היכן שהאסון טרם מוצה עד תום והאסימון עוד לא נפל, היא עודנה ממתינה לתורה (למשל, כאן אצלנו).

 

משבר תעסוקתי כלל עולמי

 

מאז ראשית שנות ה-70, עם היעלמותה של הכלכלה המתוכננת - זו אשר ראתה ב"תעסוקה מלאה" יעד מרכזי ראוי - הוסר למעשה כל אתגר חברתי ופוליטי, ונשמטה כל עכבה שניצבה בפני הקפיטליזם המערבי. דרור מלא ניתן איפוא לתחייתן של האידיאולוגיות הקפיטליסטיות, בגרסאותיהן האורתודוכסיות והדרוויניסטיות ביותר. מעמד העובדים נכנס אם כן למגננה מתמדת, ותמורות רגרסיביות נכפו על יחסי העבודה. ממסלולים בעלי אלמנט קואופרטיבי מובהק, עבר העולם למסלול אגרסיבי, ואילו העובד - מעמדו, ביטחונו התעסוקתי ותאו המשפחתי אוימו בהתמדה.

 

המשבר הכלכלי מקיף כיום את כל הארצות המפותחות כולן (קרי: העולם המערבי). אלו, המאוגדות ב-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי), מייצרות כשלושה רבעים בקירוב מכלל התוצר הגולמי בעולם כולו, אף כי תושביהן מונים פחות מ-20% מכלל האוכלוסייה. מכאן שמשבריותן משמעותה משבר כלל עולמי.

 

לא רק בישראל יש מאות-אלפים נעדרי תעסוקה והכנסה, או לחילופין מקוששים פרנסות ארעיות ואוחזים במשרות חלקיות; המגפה היא נחלת העולם המערבי כולו. בכל ארצות המערב ננקטה בשלושת העשורים האחרונים מדיניות כלכלית ימנית של צד היצע בלבד - Supply-Side Policy, כלומר: חלוקה מחדש לטובת שכבה אמידה דקיקה, תוך קיצוץ אלים בהוצאות הסוציאליות, בהשקעות הציבוריות ובתשתיות האנושיות והחומריות, ומאידך - הנהגת ליברליזציה של שווקי ההון (כלכלת אוויר, אם תרצו).

 

התוצאות הרות האסון ניכרות בכל הארצות המערב: האבטלה נוסקת, העוני מתרחב, הפעילות הספסרית נוסקת, ומסתמן

 מחסור כרוני בהשקעות יצרניות, ביצירת מקומות עבודה חדשים ובטכנולוגיות יוצרות רווחה. יומו של כל חתול רחוב בארצות הללו נראה בטוח יותר מעתידו של צעיר שנקלע לעת החמדנית הזו, בה משאבים רבים כל-כך נמסרים למעטים כל-כך. ההשלכות האקולוגיות הנגזרות מהאי-צדק החלוקתי אף הן אסוניות, עד כדי סיכון שלום כדור-הארץ ממש.

 

שלושה גורמים למשבר האקוטי במדינות המתועשות: ראשית, החלוקה הבלתי שווה של ההכנסה צמצמה את הביקוש (בצריכה ובהשקעות). תיאוריית הסטגנציה (הקיפאון) של קיינס ואחרים מסבירה בחלקה את מה שמתרחש כעת. שנית, ייצור היתר מחד, וההצבר הבלתי-פרופורציונלי מאידך, מקבלים ממדים גלובליים מסוכנים. חוסר האיזון בין ההיצע וכושר הייצור האינסופיים מצד אחד וכוח הקנייה העלוב של הרוב מצד שני, מתפתחים לעבר רמות אבטלה ותהליכי ניוול שאינם ניתנים להשוואה אלא עם המשבר הגדול של שנות ה-30. שלישית, תעשיות ההיי-טק והחידושים הטכנולוגיים מאבדים את יכולתם לקדם צמיחה ולייצר רווחה. הרי לכל כבר ברור כי משקלה של ההתקדמות הטכנית כשלעצמה בתיקון חברה, שולי. כמות הנהנים מן הגאות קטנה, כושר הקנייה של מוצרי הצריכה המיוצרים קטן אף הוא, וגם העוסקים בתעשייה החדשה הופכים לקורבנות של תנודות השוק.

 

העתיד טמון בסוציאליזם

 

מדיניות סוציאליסטית מודרנית לא רק אפשרית, היא גם בלתי נמנעת בכל מדינה השואפת באמת לרווחה, לרמת חיים גבוהה ולהגינות חברתית. הרעיון של מדיניות כלכלית אוטונומית לחלוטין היה אשליה עוד טרם הגלובליזציה, אולם על מדינה להשיג מידה רבה של שליטה על כלכלתה. מדינות שעשו כן ניזוקו הכי פחות. שלושים שנות ימין מלמדות אותנו בישראל, ואת המדינות המפותחות בכללן, שניהול המשק בכוח השוק בלבד הפסיק מזמן להבטיח תוצאות טובות, ושההפרטה היא מהלך מושחת בבסיסו המסכן את היציבות החברתית והסביבתית. באין חזון חברתי ייפרע העם ותיקרע החברה לגזרים. ראוי שנזכור זאת בפרוס ימי הזיכרון והעצמאות הבאים עלינו.