ניחוח אישה
אליען לזובסקי ויתרה על טיפוח לחמישה ימים, וגילתה את השאנל 5 הפנימי שלה
רוני אוספת אותי אליה לחיבוק, טומנת את ראשה היפה במפתח צווארי. לפני יומיים חזרתי מהודו, כמעט חצי שנה לא התראינו, והגעגוע מצמית את שתינו. אני רוצה להתמסר לחיבוק שלה אבל לא מסוגלת. בכל זאת, יום קיץ מהביל, החולצה שלי דביקה מזיעה, וזוהמת הודו עוד לא התקלפה ממני. אני חושבת על אפה הרגיש תחוב במעמקי כתפי ושואף את הצחנה שלי, ולא מצליחה להיות נינוחה בחיבוק שכל כך חיכיתי לו. "מצטערת, מאמי", אני אומרת לה את המשפט הראשון שלנו אחרי חצי שנה של פרידה, "אני בטח מה זה מסריחה".
רוני ניתקת ממני ובוחנת אותי בתסכול: "לא היינו כבר בשיחה הזאת?", היא שואלת. האמת שכן, היינו. לפני חצי שנה בערך, כשהעברתי אצלה את הימים האחרונים לפני הנסיעה שלי. בסופו של יום לח נשפכתי על הספה שלה, בזמן ששקלנו בקול רם לסגור את הלילה ולהיכנס למיטה. "אני חייבת להתקלח קודם", אמרתי לה. "זה ממש מגעיל כמה שאני מזיעה".
"מה כל כך מגעיל בזיעה?", היא תהתה. "הרי זה לא לכלוך". שתקתי. לא היתה לי תשובה טובה, והאמת, גם לא היה לי כוח להתקלח. רוני שתקה גם, וגררה אותי למיטה אחריה. זה היה מבחינתי הרגע שפתח את הדלת.
החופש הגדול שהתחיל בבית של רוני נסק לרמות אחרות לגמרי בהודו. פתאום מצאתי את עצמי לא רק נוטפת זיעה על בסיס יומי אלא גם ערומה מכל ציוד פרפומריה שיכול להסוות את פשעי הגוף. אין קרמים, אין בשמים, אין איפור. בקושי סבון מתפורר ושמפו, שאני מעסה בהם את גופי בחיפזון בתוך אמבטיה קפואה ואפלה.
האמת היא שזה די נעים, ופתאום לא דחוף לי להסתרק כל בוקר. אני מרגישה חופשייה מרודנותם של מי הפה, המסקרה, הפילינג והסרום. סתם גוף. מפריש, מתקיים, נוכח. התחושה כל כך ממכרת, כל כך מחרמנת, שלרגע אני מאמינה שאפשר לחיות ככה לנצח.
אבל תחושת השחרור הזאת לא מחזיקה מעמד, כמובן. 48 שעות אחרי שנחתתי בארץ הסתער עלי קומנדו הטיפוח במלוא עוצמתו, ושלח אלי אינסוף שגרירות מודאגות: אמא שלי, חברתי הקוסמטיקאית, גיסתי. כולן הציעו בנימוס ובתקיפות לאשפז אותי במספרה, בטיפול פילינג ואצל הפדיקוריסטית במטרה להחזיר אותי לכלא הפרמקולוגי במהירות האפשרית. לא היה לי סיכוי מולן. מהר מאוד שקעתי בחזרה אל הצינוק הנקי שלי, מושיטה את ידי המטופחות בכניעה אל האזיקים.
אבל מרגע שחווית את השחרור שבלכלוך, אין דרך חזרה. מאז ששבתי מהודו פינטזתי על היום שבו ארשה לעצמי לשחרר את החזירה הקטנה והמטונפת שגיליתי בי. אבל לא היה לי אומץ לתבוע מחדש את חירות ההזנחה. חיכיתי לתירוץ מספיק משכנע, למשבר מספיק גדול, שאוכל לרכב עליו. חיכיתי להזדמנות. ואז, לפני שבועיים בערך, היא הגיעה.
לכלוכי תעתוע
בדיעבד, אני לא ממש יודעת מה גרם לי להגיע להחלטה שנמאס לי. אולי זה היה הזכר האינפנטיל שדרך לי על הראש, אולי העובדה שביליתי יותר מדי שעות לבד בבית, ואולי זה בכלל גל החמסינים - אבל הרגשתי שאין לי כוח יותר. אולי זה לטובה, אמרתי לעצמי, תוך כדי בהייה בשיערי המדובלל שלא הוברש בשלושת הימים שעברו מאז שהתפייד האינפנטיל. אולי הגיע הזמן להוציא את הטינופת מהארון. ממילא משמעת הטיפוח הסיזיפית הזאת לא מוכיחה את עצמה.
מרגע שהחלטתי שאני הולכת על זה, ההקלה היתה מיידית. חוקי המשחק הוגדרו בבירור: במשך חמישה ימים אני לא מתקלחת, לא חופפת, לא מסירה שערות, לא שמה קרם לחות, לא גוזרת ציפורניים, לא שמה דאודורנט ובשאיפה גם לא מצחצחת שיניים. לכן זה נשמע זוועה, לי זה היה נשמע כמו חופשה לוהטת בתאילנד - חופשה מעצמי. הבעיה היא שקצת שכחתי איך עושים את זה. אז כדי להתחבר מחדש לחדוות ההזנחה הזנקתי את טלי, חברה מג'ויפת ששידרגה את הזוהמה לדרגה כמעט רוחנית.
"הטינופת", הודיעה טלי בטון של מש"קית חינוך בגדוד ג'יפה 3, "מתחילה מבפנים. זה עובד כמו כדור שלג - רק שבמקרה הזה מדובר בכדור טנף. בהתחלה את מזניחה את הדברים הקטנים שמסביבך, ומשם הלכלוך הולך וגדל לכדי זוהמה כוללת". היא גם השאירה לי הוראות הפעלה מדויקות: לא מפנים כלים מהשולחן, לא מורידים זבל, לא מרוקנים מאפרות, לא עושים כלים, לא עושים כביסה ובטח שלא מחליפים מצעים".
זה מתחיל במאפרה לא מרוקנת ונגמר בג'יפה מטונפת (צילום: סי די בנק)
"אבל איך זה קשור להזנחה עצמית?", שאלתי אותה. "אני הרי יכולה לחיות בבית מטונף ולהיות מאוד נקייה".
"את תראי", אמרה טלי ובעיניה שמחה משונה שקצת הפחידה אותי. "זה מתחיל בבית, וזה נגמר בזה שאת מצחצחת שיניים פעם בשלושה ימים, ובדרך כלל בלי משחה".
"זה נשמע לי זוועה", מילמלתי.
"זה מדהים, טיפשה אחת", סיננה, "זה גאולה".
ביומיים הראשונים האשמה רודפת אותי, מאיצה בי לעשות משהו עם כל הטינופת הדוחה הזאת. אני מרגישה אשמה שאני מרשה לעצמי להיות עצלה, שאני מעיזה לא ליישר קו. אבל הכי גרוע זה שאני מרגישה מטופשת בגלל תחושות האשמה האלה שאינן אלא קולו הצייצני והמנג'ס של המצפון הפולני המסרס.
הרי בפועל אף אחד לא שם לב שלא ציחצחתי שיניים כבר 48 שעות, או ששלושה זבובים התאבדו בקערת הסלט שהשארתי על השולחן. ובכל זאת האשמה לא מפסיקה לנדנד, ואני שמחה ששום דבר לא מכריח אותי לצאת מהבית ולתקשר עם בני אנוש אחרים.
הבית די דוחה. למעשה, הוא נראה כמו מדיח כלים גדול ומקולקל: כלים בסלון, בכיור, ליד המיטה. כוסות קפה במרפסת, באמבטיה, בפינת העבודה. מי היה מאמין שיש לי כל כך הרבה כפיות. מי היה מאמין שהן ייגמרו כל כך מהר. מי היה מאמין שאפשר לערבב קפה גם עם מזלג. ואחר כך עם כף עץ. ואחר כך עם קיסם. ואחר כך עם האצבע. טוב, האמת שזה קצת שרף הקטע עם האצבע, אבל בקטנה.
הזכות לעצלות
לאט לאט זה קורה: השחרור הגדול. באמצע היום השלישי אני מפסיקה להסתכל על הבלגן והלכלוך מתוך תחושת אשמה וחוסר מנוחה ומתחילה לבהות בהם באדישות. ובהמשך בשעשוע, ואחר כך גם בהנאה. הגוף שלי מזיע ואני לא מנקה אותו. הרגליים שלי מתמלאות אבק ואני לא שוטפת אותן. אני ישנה באותם בגדים, על אותם מצעים, מתנגבת באותה מגבת.
ואז, ב-02:00 בלילה, שנייה לפני שאני נרדמת, הריח שלי מזדנב לי לתוך הנחיריים. הריח האמיתי שלי, של הגוף שלי. אני לא זוכרת אותו בכלל. הוא תמיד היה מטושטש עם סבונים, שמפואים, בשמים, קרמים, ובהודו עם ריחות סמיכים של תבלינים וקטורת. אבל עכשיו אין שום דבר שיטשטש אותו ואנחנו נפגשים מחדש. הוא לא כל כך נורא, הריח הזה שלי. אפילו קצת נעים.
כמו חתולה חשדנית אני תוחבת את האף לתוך הסווטשרט ושואפת. המון סיפורים מסתתרים בתוך הריח שלי. ניחוח של ויסקי מספר שמישהו שפך עלי משקה לפני יומיים באיזה מועדון. ריח של פטרוזיליה חושף שבישלתי אתמול. ארומה קלילה של זיעה מגלה שהלכתי לשיעור יוגה.
אני יכולה לאהוב את זה, אני יכולה לשנוא את זה, אבל זה לפחות מעניין. מה כבר יכול לספר ריח של סבון לוונדר? את סיפורו המרתק של סיבוב השופינג האחרון שעשיתי? ובכלל, מה כל כך טוב בריחות של בית מרקחת?
אני נזכרת בריחות של החברות שלי, של המשפחה שלי. הם לא תמיד נעימים במובן הקונפורמיסטי של המילה, אבל הם תמיד מסקרנים ומלאי חיים. אבא שלי מריח כמו לחם וריפוד ישן של מכונית. לגיסתי יש ריח של חיתולים ומרכך כביסה. לסבתא שלי יש ריח של ספריי לשיער ולקרדה. וזה תמיד מעניין, תמיד גורם לי להישאר עוד שנייה אחת בתוך החיבוק שלהם.
הריח הוא פרוזדור המעבר בין הקיום האינטלקטואלי לקיום הפיזי. הוא מזכיר לך לרגע את מה שאת כל הזמן שוכחת - את קיומך הקונקרטי, המפריש, האנושי. כשאת מרשה לעצמך להיות מלוכלכת את קודם כל מרשה לעצמך להיזכר שיש לך גוף, והתחושה הזאת נעימה להפליא. כמה פעמים בחיים אנחנו באמת, אבל באמת, מרגישות את הגוף שלנו? בשיעור התעמלות? בטראק בהרים? במסאז'? בשנותינו המוקדמות אנחנו עסוקות בעיקר בלכלות את הגוף, ובהמשך אנחנו עסוקות נואשות בלשקם את ההריסות. בשום שלב אנחנו לא נותנות לגוף שלנו סתם להיות, בלי לנסות למגר את ההפרשות שלו בעזרת כלי נשק ריחניים כלשהם. אפילו במיטה, בעצם במיוחד במיטה, אנחנו לא מניחות לו.
גאווה וצחנה קדומה
ביום הרביעי נחסמות בפני כל דרכי המילוט. האוכל במקרר נגמר, גם הסיגריות, ועוד שנייה מנתקים לי את החשמל. אני נאלצת לצאת החוצה ולתקשר עם בני אדם, בתקווה שלא יאבדו את הכרתם תוך כדי. הפקידות בבנק והמוכרים במכולת לא ממש מטרידים אותי, אבל האפשרות שאיתקל במישהו שאני מכירה כשאני נראית כמו אסיר ביטחוני שהשתחרר הרגע מכלא שאטה לא משמחת אותי בכלל, בלשון המעטה.
קולגות זה בסדר, אני מחשבת לעצמי. גם מכרים רחוקים וחברות קרובות - כי מהראשונים לא ממש אכפת לי, והאחרונות יסלחו לי על הכל. הבעיה היא מה יקרה אם איאלץ לפגוש מישהו שבא לי לעשות עליו רושם טוב, נניח איזה במאי נחשק, או העורך המיתולוגי שלי מהעיתון, או, למשל, הבחור האינפנטיל שהתפייד לי לפני שבועיים ועכשיו צועד מולי באמצע הרחוב כשעל פניו חיוך גדול.
טוב, זה היה ברור. אם הושפלתי פעם אחת על ידי בחור אני יכולה להיות בטוחה שזה יקרה שוב, וביתר שאת. אני רוצה לחייך אליו בחזרה חיוך נונשלנטי של "אני ממש לא מתרגשת לפגוש אותך באמצע הרחוב, למרות שדפקת לי תרגיל הודיני קלאסי ואני שונאת אותך", אבל זה קצת קשה בהתחשב בכך שהשיניים שלי נראות כמו כפר אפריקני שהוכה באבעבועות שחורות.
אנחנו מנהלים שיחה קלילה במשקל 100 טון, בזמן שאני מנסה להדחיק את העובדה שאני נראית כאילו פקינז התאבד לי על הראש. הוא מצידו מקולח, מגולח ובוהק. הוא מנסה להיות חמים, מתקרב לרגע, אולי כדי להניח יד על הכתף שלי, אבל אני נסוגה. אלוהים, שרק לא יריח את מה שהולך לי בפה. שרק לא יבחין בפרטים הקטנים שחושפים את הטינופת הגדולה. וככה אנחנו רוקדים את ריקוד הציפורים המפגר הזה באמצע הרחוב, עד שחבר שלו מגיע וגואל אותי מהייסורים.
פרח הג'יפה שלי
כשאני חוזרת הביתה אני צונחת על הספה המאובקת ונזכרת בריח של הזיעה שלו, שנדף אלי בפעם הראשונה שהתנשקנו באיזה מסיבה גרועה. לכל הגברים שלא רציתי עד אז היה מכנה משותף אחד: לכולם היתה זיעה של אשכנזים. זיעה לבנבנה, שקופה, זיעה של תלמידי ישיבה. הריח של הזיעה שלו היה אחר לגמרי - ריח של טחב, של אדמה, של חיים. הזיעה שלו לא הרתיעה אותי. להפך.
למעשה, אף פעם לא הפריע לי שהגברים שהייתי איתם לא התקלחו או לא החליפו חולצה במשך שלושה ימים. וזה לא שהם לא הסריחו, ברוך השם, אבל איכשהו זה היה נעים. אני, לעומת זאת, מעולם לא העזתי. לא לידם. את הפעולות הבסיסיות, הטבעיות, המוצדקות - חיטוטי אוזניים או אף, הסרת שערות, עשיית צרכים - השתדלתי לשמור לרגעים שהם יצאו מהבית.
רק עכשיו, אחרי חמישה ימים של טינופת, אני מתחילה להבין למה הצנעת פעולות הגוף הנשיות וההשתעבדות לטיפוח כרוכות זו בזו. חברות הקוסמטיקה מפחידות אותנו - אומרות לנו שהשיער שלנו מפוצל, שהמרפקים שלנו יבשים, שהשפתיים שלנו מתקלפות - אבל הפחד שהן מעוררות בנו הוא כאין וכאפס לעומת הפחד הוותיק מכולם: הפחד מהריח ומהטעם של הדבר הזה שיש לנו בין הרגליים. האיבר המסתתר, הנודף, המצונף בתוך עצמו.
האיבר שכל הזמן גורמים לנו להרגיש שהוא מלוכלך, רק בגלל שהוא ממוקם בתוכנו ולא מחוץ לנו. האיבר שתמיד מרגיש לנו מסריח, גם אם הוא ממש לא. אז אנחנו נכנעות לפחד הזה, ומנסות למגר אותו באמצעות אינספור סבונים ומוצרי ניקיון וקרמים, שיפצו על הריח היחיד שאין לנו שום דרך לטשטש: ריח של אישה. קיום פיזי של אישה. קיום חייתי, נקבי, אמזוני.
את הקיום הזה אנחנו מחניקות באמצעות התחפשות לילדה חלקה, ריחנית ולא מאיימת. אנחנו מרסנות אותו עד שלפעמים אנחנו פשוט מאבדות אותו. לא פלא שהטינופת משחררת. היא מאפשרת לנו להפסיק להתבייש בעצמנו מול עצמנו. הלכלוך החיצוני מזכיר לנו שבניגוד לכל מה שכולם נורא מתאמצים לגרום לנו להרגיש - במהות שלנו, בעצם הקיום הנשי שלנו, אנחנו נקיות. הכי נקיות שיש.
בבוקר שלמחרת אני נכנסת למקלחת הראשונה שלי זה חמישה ימים. זה כיף, כמובן, אם כי יותר בגלל המים מאשר הסבון. אני סוקרת, כמעט בעצב, את שורת הבקבוקונים הבלתי נגמרת שעומדת על שפת האמבטיה - דרישת שלום צבעונית מהכלא שלי - ומהרהרת בפגישה עם האינפנטיל. בכל השבועות האחרונים שאלתי את עצמי אם היתה איזה נורת אזהרה שפיספסתי בדרך, משהו שהיה אמור לסמן לי את הסכנה. עכשיו אני נזכרת באמבטיה שלו, ומבינה מה היה הרמז. היתה לו שורת בקבוקונים לא פחות ארוכה משלי.