מונולוגים מהצלוליטיס

אריאנה מלמד ועוד שלוש נשים שמנות נפגשו לשיחה על החיים שאחרי מידה 46, והגיעו למסקנה שזה לא נורא לשקול 100 קילו. כלומר, כל עוד אף אחד לא רואה

אחרי שהבטחתי שיהיו רק שמות בדויים וקצת לפני שעוגת-שומרי-משקל נשלפה מהתנור, נעמה שאלה: "ואיך תקראי לזה, 'מונולוגים מהצלוליטיס'?". לראשונה מאז שהתיישבנו לדבר נרשם צחקוק עצבני. אנחנו - ארבע נשים חכמות, חזקות, מצחיקות, מקוריות ויצירתיות בתחומי עיסוקן - לא מרגישות בנוח בסיטואציה הזאת. רגע לפני שמכריזים באופן רשמי על פתיחת עונת הרחצה, כל אחת מאיתנו נאלצת להודות שוב בינה לבינה לבינינו, שגם השנה המשקל מראה יותר ממאה קילו. כמה יותר? זה סוד שלא יילחש אל הטייפ שניצב על השולחן.

 

ובעצם, מה זה חשוב. הרי גם הדיאטה הבאה, עם דיקור או בלי, עם קבוצת תמיכה או לגמרי בסתר, לא תעשה מאיתנו קייט מוס. לעולם לא. גם אחרי הדיאטה הבאה יימצא מישהו ברחוב שיהיה לו דחוף להגיד "שמנה", או "תראו, טנק", או, בחיוך ענקי, "יא דבה".

 

"בשנים האחרונות זה נהיה קשה יותר", מספרת חדווה, שאמרה שאם כבר שמות בדויים, אז ששלה יהיה של פרה. "האונקולוג של חמותי, רופא הילדים של הבן שלי, היועצת החינוכית של הבת שלי - לכולם יש משהו להגיד. כאילו שכל חומות הפרטיות והנימוס כבר נפרצו, ונוצרה מערכה חברתית מתואמת שמטרתה למגר כל קילו מיותר.

 

"כאילו שלמען הסדר הטוב של היקום אני חייבת לציית לאיזה אידיאל של בריאות שרירית וגרומה", היא מוסיפה במרירות. "מה אני אמורה לעשות? להסתובב בעולם עם תוצאות של בדיקות הדם שלי, שמוכיחות שוב שהכל בסדר גמור חוץ מהקילוגרמים?".

 

ואני יכולה רק להנהן ולפרוס את הדבר הדלוח והמימי שיצא מהתנור. כולנו מכירות אותו. כולנו מעדיפות טארט טאטן אמיתי. עם הקצפת בצד.

 

בבטן יש לה בפלה

 

נדמה שמעולם לא היו חייהן של נשים שמנות כל כך קשים. פעם, כשהאדם עדיין דיבר בנהימות קצובות, הוא העריץ אותנו ופיסל לעצמו אלות פריון בדמותנו: עם שדיים במידה DD ובטן כערמת חיטים. אחר כך, מוקדם מדי עבורנו, הגיעה המאה ה-21. מה אנחנו מסמלות עכשיו?

 

נעמה, הצינית בין ארבעתנו, נושמת עמוק ומספרת שלפני שלושה חודשים סיימה פרויקט מסובך שהכניס לחברה שבה היא עובדת יותר מעשרה מיליון דולר. היא השקיעה בזה שנה וחצי של עבודה מאומצת, נסיעות על פני שלוש יבשות, לילות לבנים במשרד, והיה נראה שהגיע הזמן לקידום.

 

רק שאז, היא מספרת, "אני יושבת אצל המנכ"ל, חמושה ברשימת הישגים רצינית, והמניאק אומר לי - אבל נעמה, את יודעת שאת נורא לא ייצוגית. רציתי למות, אבל קודם להרוג אותו. מה עניין ייצוגית לכאן, חתיכת אפס? אתה רוצה ביצועים של אשת מקצוע או שאתה רוצה דוגמנית? בסוף איימתי עליו בבית דין לעבודה. קיבלתי מה שרציתי, מה שהגיע לי - אבל המחיר, לעזאזל, המחיר".

 

"לא צריך להגיד לנו כלום", אומרת חדווה. "לפי המבט הזה, שאומד את ההיקפים שלנו, אנחנו יכולות להבין שאנחנו סוג של כישלון. אם את שמנה את נתפסת גם כמטומטמת, כי לא הצלחת לעשות את מהְי שכו-לם סביבך כן הצליחו. עכשיו לכי תסבירי שלהידחק לג'ינס מידה 36 כשאת בת 40 זה בדרך כלל תוצאה של הפרעת אכילה, שבכלל לא שונה מההפרעה שלך".

 

"אין דבר כזה הפרעות אכילה", מתעקשת נעמה. "כל אחת מהנשים בחברה המערבית סובלת בדרכה מהמבט שמכריח אותה להיות בובת ברבי או להתכווץ בפינה, או לגמרי להיעלם".

 

ורד מהנהנת בהסכמה ואומרת, "תראו את רשימת המקצועות שסגורים בפנינו, ואני לא מדברת רק על דיילות יופי בסופרפארם, אלא על דברים יותר נחשבים. בעולם המערבי, למשל, אין מגישות חדשות שמנות, אין כמעט פוליטיקאיות עם עודף משקל רציני, ואפילו זמרות סופרן כבר ניזונות מעלי חסה ומאגלי טל".

 

ואני יכולה להעיד, בשקט ובצער, שבכל פעם שהוזמנתי להופיע בטלוויזיה, היה מישהו שאמר אחר כך בתמיהה שאני דווקא עוברת מסך בסדר גמור. כאילו הדבר החמקני הזה שקרוי "נוכחות" תלוי אך ורק בהיצמדות לאידיאל פיזי אחד, שנכפה לרוב רק על נשים. לגברים עדיין מותר להראות כרס ופימה, כמו שמותר להם להזדקן על המסך.

 

ורד, הצעירה שבינינו, לא אוהבת את הכיוון שהשיחה הולכת אליו, ומתמרדת. "אז מה? נשב ונקטר על כמה שהחיים קשים, נחזור הביתה ונתנפל על המקרר?", היא מתריסה לעברנו. "אני לא מסכימה. אני רוצה לצאת מפה עם מסר חיובי שזה בסדר גמור להיות שמנה, רזה, גבוהה, נמוכה, בתנאי שאת באמת מה שאת".

 

ניסינו הכל, ואולי עוד ננסה. מחר דיאטה. אולי מחרתיים (צילום: אימג' בנק)

 

חדווה, נעמה ואני מביטות בה בחמלה מסוימת. עוד 15 שנה והיא כבר תבין. "אם נעבור מהמבט שעוטף אותנו לגוף עצמו, אז גם את הגוף הזה עוטפים בצורה הכי מכוערת שאפשר", אומרת נעמה. "מי ששכחה מה זה מידה 42 נאלצת להתלבש כמו דודה או סבתא של עצמה, גם כשהיא קונה בחנויות שנולדו עבור נשים כמונו".

 

"שלא לדבר על בגדי ים שבמידות שלנו נראים כאילו שנות החמישים חזרו", אומרת ורד. "בכלל קניית בגד ים זאת מין התרסה, כאילו שאין לי זכות לרדת לחוף או לבריכה לפני שארעיב את עצמי איזה שנה-שנתיים. ואותו דבר עם חזיות נורמליות - תאפסני את עצמך בבז' דהוי, אולי ככה תיעלמי".

 

"עצם הנוכחות שלי בבריכה היא סוג של הכרזת מלחמה", מוסיפה חדווה. "על פי התפיסה הרווחת אנחנו צריכות להתחבא באיזה ארון, ולא להפריע לכל השאר לשחות".

 

ארבע נפשות מחפשות מחזר

 

כולנו נאלצנו, בזמנים ובמקומות שונים, להילחם ביותר מדי דימויים. יש דברים שלנשים שמנות פשוט אסור לעשות ברשות הרבים. לרקוד, למשל. להיות גיבורה דומעת של דרמה עתירת יצרים. להפגין חולשה. להתחנחן. להתאהב בבראד פיט. להתנשק בציבור. לחלוץ שד לתינוק שלך. לעפעף לזכרים. לפלרטט. אה, כן - ולאכול משהו יותר יצרי ומדמם מסלט בריאות, ובלי הזרעונים בבקשה, זה המון קלוריות.

 

אבל אנחנו לא רק אוסף של דימויים כוזבים, אנחנו גם אוסף של בעיות אמיתיות. את רובן לא תראו, כי למדנו את סודה המקסים של ההימנעות. סנפלינג? לא, לא. אנחנו לא עושות ספורט אתגרי. לא צונחות ולא קופצות, לא רצות אחרי כדור. לא רצות בכלל. קוצר נשימה, אתן יודעות. אנחנו נמנעות באדיקות ממצבים שבהם ניחשף בפומבי באיוולתנו, גם אם זה כולל היעדרות מטיול שנתי של הילדים או הימנעות מטיפוס במדרגות או ממכון כושר. בחירוק שיניים ננסה, לכל היותר, לבצע הליכה מאומצת על מכשיר ביתי. רוב הזמן המכשיר יעמוד מיותם ומאובק.

 

כסוג של פיצוי הפכנו למומחיות. כולנו לוח קלוריות מהלך, אנציקלופדיה למדעי הגסטרו, מבינות גדולות בבלוטות ובחילוף חומרים, מתעדכנות בחידושי המחקר על אודות ההיפותלמוס שלנו, יודעות שזה גנטי ואוכלות בסתר. את הממון שהשארנו אצל מומחים לענייננו כבר אפשר לתרגם לפיסת נדל"ן נחשקת. ניסינו הכל, ואולי עוד ננסה. מחר דיאטה. אולי מחרתיים.

 

ורד, למשל, עברה ניתוח לקיצור קיבה שאחריו היו לה אחד עשר חודשים של סבל שהיא "לא מאחלת למחבלים מתאבדים". בסוף הכמעט-שנה הזאת היא שקלה קצת יותר משישים קילו, והיתה, על פי עדותה, "מטורפת לגמרי. כאילו, במקום להרגיש שליטה בחיים שלי, איבדתי אותה. לא הכרתי את עצמי, בכיתי ימים שלמים בלי סיבה, שנאתי את מה שראיתי במראה גם כשכולם אמרו שאני נראית נהדר ועודדו ותמכו ושוב נכנסו לי לקיבה, ובסוף הבנתי שאני פשוט רוצה למות".

 

אבל ורד, כאמור, עדיין איתנו, אולי בגלל שהיא גררה את עצמה לפסיכיאטר שאיבחן דיכאון וקצת התפלא שלא דיברו איתה על האפשרות הזאת לפני הניתוח. "מצאתי את עצמי אוכלת קצת יותר בכל יום, בהתחלה בגלל נוגדי הדיכאון שמעוררים תיאבון פראי ואחר כך בגלל שככה אני רגילה", היא מספרת. "לקח לי שלוש שנים לחזור למשקל שלפני - וגם להרגיש איכשהו בסדר".

 

"וזה עוד לא הכי גרוע", מזהירה חדווה. "הכי גרוע זה הכניעה לדימוי של אישה דחויה, זאת שאף אחד לא ירצה אותה. תסתכלי עלינו - לכולנו יש בני זוג מצוינים, ובכל זאת אנחנו ממשיכות להילחם בדימוי הזה. אפשר לחשוב שכל הגברים בעולם רוצים להתעורר כל בוקר לצד גל עצמות. הרי יש בעולם המון גברים שאוהבים נשים שמנות, וכאלה שלעולם לא יגידו לך לעשות דיאטה. הבעיה היא שאפילו חלק מהגברים האלה הולכים ונכנעים בעצמם לדימויים".

 

הנה, החבר הראשון של ורד, בתיכון, אמר לה שהוא שונא מסיבות. אחר כך הוא גם שנא טיולים וסרטים ומופעים, "ולקח לי שנה להבין שהוא מנסה להחביא אותי, וגם אז היה לי קשה לזרוק אותו", היא נזכרת. "אבל יותר מזה היה לי קשה להבין שאני ראויה לאהבה בדיוק כמו כל אישה אחרת. עשר שנים לקח לי להבין את זה, ובמהלכן הסתובבתי עם כל מי שהביע בי עניין, רק בשביל להוכיח שגם אני יכולה. הייתי מוחקת את כל השנים האלה בשמחה, כי הן כוללות יותר מדי חארות ומניאקים ובכי".

 

חדווה אומרת ש"מצד שני, גברים שנכנעים לדימויים הם ממילא יצורים חלשים יותר, והם לא מעניינים אותי. כשהתגרשתי, אף אחד בסביבה שלי לא הבין איך אני מעיזה לעזוב, ועוד עם שני ילדים, ומי ירצה אותי בכלל. כשהתחתנתי שוב, הדודות הטובות אמרו שזה נס. ואני אומרת שיש פער עצום בין הדימוי לבין מה שאנשים באמת חושבים בחיים הפרטיים שלהם. אני מוכנה להיות רק עם מי שחוצה את הפער הזה באומץ".

 

כיום לשתיים מאיתנו יש בני זוג לא דקיקים במיוחד, והפרטנר של נעמה הוא שחיף חייכן. בן זוגי ואני חולקים טי-שרטים ולא עושים דיאטות משותפות. אם יש משהו משותף לארבעתם, זה הכושר להתעלם בחן מאמיתות מוכתבות ולאהוב אותנו. אבל כולנו, אני מניחה, נסכים להודות שהיו שנים שקיללנו את הבנות שהיו מחוזרות בזכות דקיקותן. כשהדמעות יבשו, כשהפסקנו לקלל, עבדנו על האישיות.

 

"אם את שמנה", אומרת נעמה, "את צריכה להיות יותר מצחיקה, יותר שנונה, יותר מצליחה מנשים אחרות כדי לנצח את הסטריאוטיפ".

 

"גם זה סטריאוטיפ, לא?", אומרת ורד. "את כל הזמן צריכה להוכיח משהו".

 

"לא כל הזמן", מסכמת חדווה. "רק בין הארוחות".

 

לווייתן בחוף שרתון

 

בשלב זה של שיחתנו, כששרידי המאפה החסוד והצדקני נעלמו כבר מזמן למרות שהוא לא היה טעים לאף אחת, אנחנו מסכימות שנשק יום הדין שלנו הוא ההומור העצמי. כלומר, היכולת להתאכזר לעצמנו במו-פינו באופן יעיל יותר מכפי שיעשו זאת אחרים.

 

אחסוך מכן את צרור בדיחות השמנות שנשלף אוטומטית ופתאום לא מצחיק אותנו, אותו אוסף שליקטנו עם השנים לשימושים חברתיים שונים, מפיגי מבוכה. כשהן מושמעות בצרור אולי זה באמת לא מצחיק - אבל אף אחת מאיתנו גם איננה דמות טרגית. בעצם, גם בטרגדיות לא תמצאו יותר מדי נשים שמנות.

 

"מה את רוצה להיות כשתהיי קטנה?", שואל הקריין בתשדיר הרדיו שקורא לנו להפקיד את גופנו בידי מנתחים. האם באמת שוכנת אישה רזה בגוף הזה, ורק רוצה לצאת החוצה, אפילו מתחננת לצאת?

 

ורד לא מסכימה. לדבריה, "אם היתה אישה כזאת בתוכי היא מזמן היתה שוברת כיסאות בבתי קפה במקום להגיד למלצר, סליחה, יש משהו יציב יותר? אם הייתי מאמינה בקיומה אולי כבר היו רואים עדות לרצון שלה להתפרץ מתוכי, אבל אני לא חושבת שהיא קיימת".

 

חדווה מודה ש"בתוכי היתה אישה כזאת, לפני שהבנתי שבגלגול הזה אישאר במידות שלי. אני שומרת לכבודה בארון כמה ג'ינסים מאמצע שנות התשעים. אם היא תקום יום אחד יהיה לה מה ללבוש, בתנאי שעד אז יעלו את החגורות מאמצע התחת למותניים".

 

"מצעד המנותחות הוא ההוכחה הכי טובה לזה שבתוכנו שוכנות נשים רזות, לא?", שואלת נעמה. "מצד שני, אולי מצעד המנותחות הוא הוכחה לעוצמה של הלחץ החברתי, זה שבגללו אנחנו מייצרות דימוי של מי שאישה רזה מסתתרת בתוכה ומתה לצאת החוצה. העניין הוא שיש פער שהולך ומתרחב בין הדימויים למציאות: במציאות, העולם המערבי הולך ומשמין, ומדברים על זה בממדים של מגפה. בייצוגים הוויזואליים של המציאות אין לנו קיום".

 

"כמו למצורעים", אומרת ורד.

 

"אבל אנחנו לא מידבקות", מזכירה חדווה.

 

"רק מאיימות על שלוותו של הדימוי", מאבחנת נעמה. "אנחנו תזכורת לזה שאי אפשר שכל העולם יסתדר סביב חלומות מטורפים של מעצבי אופנה ודיאטניות של קופת חולים".

 

"אבל אם תחפשי אישה אחת בכל העולם המערבי שמרוצה לגמרי מהמראה שלה ומהמשקל שלה, לא תמצאי", ממשיכה ורד. "כולן מוטרדות. אני לא חושבת שאנחנו מוטרדות יותר".

 

"לפעמים", אומרת חדווה, "בין דיאטה לדיאטה, אני אומרת לעצמי שבאמת לא אכפת לי להיות שמנה. מה שמפריע לי הוא רק שרואים את זה".