הקלפים אמרו שאשאר בלי בן זוג

אף פעם לא האמנתי בקלפי טארוט, אבל אני נזכרת שפתחתי לי כמה וכמה פעמים, ועד כמה שהקלפים לא הגיונים - עד כה הם צדקו בכל. בטארוט ראיתי הרבה אושר, והרבה רוחניות. אפילו ראיתי שהכתיבה מתקדמת ושהתחביב שלי הופך למקצוע. אך לא רק בזה הקלפים צדקו. פתחתי כמה וכמה פעמים, ותמיד, בכל הפתיחוֹת, ראיתי אותי לבד, בלי אהבה

החברה כל הזמן מטפטפת לנו עד כמה חשוב להכיר את האחד, את המכסה שלנו, ואז לגור יחד ולהתחתן. הדפוס כתוב, וכולם צריכים לעקוב אחריו. אבל עד כמה? אם אני מכירה מישהו, טוב לנו יחד, אבל אנחנו לא רוצים להינשא? ואם לא מתאים לי להביא ילדים לעולם? ומה אם בכלל טוב לי עם עצמי ואני לא חשה את חסרונו של החצי השני? עד כמה החברה מכתיבה לנו ועד כמה אנו בוחרים לעצמנו?

 

בעבר הכל היה ברור: מגיעים לגיל הבגרות, נעשה שידוך וחתונה. לא היה מה לדבר בנושא. היום פתוחים לרעיונות חדשים כמו מגורים משותפים ללא חתונה, אימוץ והפרייה, זוגות הומו-לסביים ואפילו יזיזות. אבל באמת עד כמה אנו פתוחים לחיים ללא בן זוג? הרי המעטפת נשארת אותו דבר.

 

אני לא חשה שאושרי תלוי רק בנושא הזוגיות

 

לא אכחיש, אני בסך הכל רוצה בן זוג, וכן, גם להתחתן וללדת ילדה. אשמח מאוד למצוא את אהבת חיי, אבל אני לא חשה שזו חובה, או יותר נכון - לא חשה שאושרי תלוי רק בנושא הזוגיות. בעבר כל שבוע הלכתי לדייט, התייפייפתי, התלבשתי בבגדים מחמיאים וכולי נרגשת הגעתי לדייט. כמה נרגשת בהתחלה, ככה גם מאוכזבת בסוף. לאט לאט ההתלהבות להכיר מישהו הפכה לסיוט, ואני עייפתי. עייפתי מדייט אחר דייט, ועוד יותר - מאכזבה אחר אכזבה. פשוט הרגשתי שמיציתי.  העייפות הזאת הפכה לייאוש, והייאוש לדיכאון. נסגרתי בחדרי עם מוזיקה שקטה, בוכה על מר גורלי. זו היתה תקופה מאוד לא נעימה בחיי, עם תחושה של ריקנות.

 

לאחר מכן, התחלתי לצאת יותר עם חברות, למצוא עבודה חדשה כמידענית, לבלות עם המשפחה - ולכתוב. הכתיבה נתנה לי הרבה. פתאום ראיתי שאני שמחה, מאושרת אפילו. למעשה, עם פרסום ספרי מיכל נכנסתי לתקופה הכי טובה בחיי, תקופה נהדרת, וכן, תקופה ללא בן זוג. חוסר בן הזוג נראה פחות מהותי עם הזמן. כבר חשתי שאפילו אין לי חשק לחפש, למה להרוס את האושר? למה להכניס ראש בריא למיטה חולה?

 

ובאמת אני עכשיו פשוט שמחה. חיי מתקדמים יפה בהרבה מעל המצופה, ואפילו לקראת הוצאת ספר. הגשמת החלום הכי גדול שהיה לי. הכל כל כך טוב, הכל כל כך נפלא רק ש... עדיין חסר משהו.

 

אף פעם לא האמנתי בקלפי טארוט. הם נראו לי משהו סתמי, מקסימום משחק משעשע. אבל עכשיו אני נזכרת שפתחתי לי כמה וכמה פעמים בטארוט, ועד כמה שהקלפים לא הגיונים, אם להודות על האמת, עד כה הם צדקו בכל. בטארוט ראיתי הרבה אושר, והרבה רוחניות. אפילו ראיתי שהכתיבה מתקדמת ושהתחביב שלי הופך למקצוע. צדקו לגמרי. אך לא רק בזה הקלפים צדקו. פתחתי כמה וכמה פעמים, ותמיד, בכל הפתיחוֹת, ראיתי אותי לבד. אין בן זוג, אין אהבה.

 

אני רואה זוג מאוהב בסרט וחשה צביטה קטנה בלב

 

בדכדוך קל, אני ניגשת לאתרי ההיכרויות, אין הודעות חדשות. מבצעת חיפוש ולא נתקלת בחדשים, פשוט כלום. ואז אני רואה סדרת טלוויזיה או סרט, שם מוצג זוג מאוהב. הם יוצאים יחדיו, מתנשקים, ואפילו אם רבים, אני חשה צביטה קטנה בלב. כי אחרי הכל, אני כן רוצה בן זוג, אני כן רוצה אהבה. אז דמעה קטנה זולגת מעיניי, ואני חשה את הבדידות. אני גרה עם ההורים, ויש לי חברות, וסינדי שלי (הכלבה) ואני חשה כה לבד, רק רוצה שמישהו יחבק אותי, שמישהו יתנה איתי אהבה, אבל זה לא קורה. הסדרה נגמרת, והרגע נגמר. אני חוזרת לשגרה הבאמת טובה שלי, אבל בידיעה שמשהו חסר.

 

 

נורית פלג היא כותבת ומידענית.

 

האתר של נורית