פוטלוס

חיים רביבו עובר ממגרשי הכדורגל המיוזעים לרחבות הריקודים נוטפות הסקס של "רוקדים עם כוכבים". במקום גולים הוא מבקיע צ'ה צ'ה, ובמקום בעיטות עונשין יש לו עכשיו קלוד דדיה להתמודד איתו. העיקר ששגית אשתו תומכת, שהגברי לוי הוא אותו גברי לוי, והכי חשוב: שיש לו תירוץ מצוין להתקרב אל אנה ארונוב

אנה: "או, עכשיו זה נקי, כמו שצ'ה צ'ה צריכה להיות! אתה מרגיש את זה?".

חיים: "אין לי מושג מה אמרת כרגע".

 

(צילום: רונן אקרמן)

 

הבה נעשה חישוב קטן. אני נקבה, הטרוסקסואלית לכל הדעות, ואחרי 15 דקות במחיצת אנה ארונוב אני מרגישה צורך לפתוח חלון. מה הסיכויים, אם כן, של גבר בריא בגופו שצריך לבלות איתה ארבע שעות רצופות בכל יום? האם לא יתפתל בתוך עצמו ויימס לשלולית? האם יצליח להסתכל לשם ולראות, באמת, רק פונקציה של תוכנית ריאליטי?

 

לא, ברצינות. אני לא מנסה לעורר פרובוקציות או להקים שדים מרבצם, אבל היי, זאת אנה. אם אחמדינג'אד היה נכנס לחדר עם הכפתור שלו בדיוק ברגע שהבחורה הזו עושה מתיחות מולנו, נדמה לי שאני יודעת על מה היינו מסתכלים ביותר דריכות.

 

עוד מעט אתן לחיים רביבו הזדמנות להסביר ולענות, ולספר לי שהוא בכלל לא שם לב לאיך שהיא נראית (כן, כן), אבל בינתיים אני מחליטה לבחון את הממצאים בעצמי ואפילו מגיעה לשתי מסקנות אופטימיות. האחת, נדמה לי שמצאתי פגם אחד באנה, בוהן לא לגמרי מושלמת. השנייה, רביבו באמת לא נבוך מהפנים פלוס גוף פלוס מימיקה דרמטית ומלאת יצרים שמתקיימת מולו. הוא בכלל עסוק בלשנן צעדים, למקם יציבה ולעשות כל מה שהוא יכול כדי לא לבייש את הפירמה בתוכנית הבכורה של "רוקדים עם כוכבים". אנה מצידה, מנסה לעבוד על הגבריות שלו. "אתה עומד עכשיו סתם, כאליו אתה מחכה לאוטובוס", היא אומרת. "זאת לא העמידה הנכונה. תעמוד זקוף! תהיה גבר! וכשאתה תופס אותי, אל תתבייש לתפוס חזק. זה חלק מהריקוד".

 

יומיים לאחר מכן השניים מדגימים לי את אותה הצ'ה צ'ה, המוכנה כמעט במלואה. אני לא בדיוק צוות שופטים מנוסה, אבל לי זה נראה פיצוץ. נדמה לי שרביבו הפנים את כל ההוראות, והוא אוחז בזוגתו בחיוך מלא ביטחון ובטלטולי אגן מלאי כוונה, גאה לספר שזהו ההישג לו הגיעו אחרי שבועיים בלבד של אימונים בסטודיו של DNA.

 

שעה קלה לאחר מכן, על כוס קפה, רביבו מתרווח ומתכונן לקחת את מקומו במטחנת יחסי הציבור של עולם הריאליטי, אבל לא לפני שחברו רפי, המכונה "בונזו", מעדכן אותו במצב קבוצת הכדורגל שלו, מ.ס אשדוד, ועל הדרך, מוצא קצת פנאי להסתלבט. "ראיתי אותו עכשיו רוקד בסטודיו", מרעים בונזו לעברי, "ונפלתי על הרצפה מרוב צחוק. פשוט נפלתי".

 

למה? זה היה יפה!

 

"כן, אבל זה לא חיים. אני רגיל לראות אותו זז עם הכדור, על המגרש, מלא ביטחון, הכל זורם לו טבעי, ועכשיו פתאום הוא סופר לי צעדים. וזה לא הכל, הבנאדם בדרך לכאן שם לי שיר של רומבה באוטו, או צ'ה צ'ה, אני לא יודע מה זה. והתחיל לספור לי עם המוזיקה".

 

"זה כדי לזכור את הצעדים", מסביר רביבו בנינוחות. "כל החברים שלי שיראו אותי יצחקו עליי. בטח גם לגברי לוי, שרגיל לראות אותי על המגרש, זה יהיה מוזר".

 

אבל ניכר שזה לא ממש מפריע לו. ככה זה כשנהנים. "אין טעם לעשות משהו אם זה לא כיף", מודה רביבו. "רק ככה זה יצא כמו שצריך. אני באמת משתדל ליהנות. יש רגעים שקשה ואז אני מתעצבן, אבל זה כבר מתחיל לזרום לי הרבה יותר טוב. למדתי חלק מהדברים הבסיסיים, ועכשיו כשאני מצליח, זו הנאה מאוד גדולה".

 

מתי קשה לך?

 

"כל הקטע של ההפרדה בין הרגליים למה שמעליהן לא קל לי. חושבים שבגלל שאני ספורטאי יהיה לי קל, אבל זה בכלל לא קשור. אני יודע לנוע בכוח, עם שרירים, אבל בריקוד צריך לדעת גם לנוע ברגש, בשקט, ועוד לחבר לזה תנועות של ידיים ופנים, וחיוך, הכל ביחד, לפעמים זה לא מצליח לי. ויש גם את האגן".

 

מה איתו?

 

"צריך להפעיל אותו בתנועת עיגול, לעשות כזו שמינייה. אמרתי לאנה שאני מנסה לעשות את זה, אבל הגוף שלי מתבייש, זה הרי מגיע מהתת מודע. אבל עכשיו אני כבר יודע להזיז את האגן מצד לצד. גם אשתי מרוצה מזה".

 

אני לא אשאל.

 

"לא, בריקוד, אני מתכוון. הראיתי לה את השמינייה, והיא התלהבה. היא אף פעם לא ראתה אותי רוקד, בחתונה רקדנו סלואו, אבל זה בקושי היה להתנדנד מצד לצד".

 

ועכשיו המאהב הלטיני יוצא החוצה.

 

"זה מה שאת חושבת? (צוחק). טוב, אם השופטים יגידו ככה, אז יהיה בסדר. יש בריקוד קטע של משחק, שצריך לעשות דברים סקסיים, ואני תלמיד ממושמע, אני עושה מה שאנה אומרת. היא יודעת מה אנשים אוהבים".

 

חיים רביבו הוזמן להופיע כבר בעונה הראשונה של "רוקדים עם כוכבים", ואף הסכים, אבל פריצת דיסק בגב עיכבה את התהליך. לאחר שהתאושש וקם מהמיטה החליט לקחת את עצמו בידיים, ולא הסתפק במינוי לחדר כושר כמו רובנו. "התלבטתי אם לעשות את 'THE SHOW' או את העונה השנייה של 'רוקדים עם כוכבים', ובסוף החלטתי על הריקוד, כי רציתי להתאמן קצת ולהיכנס לכושר".

 

בחרת נכון. ה'שואו' בוטלה אחרי שתי תוכניות.

 

"יכול להיות שהיה לי מזל, אבל מבחינתי פשוט בחרתי באופציה היותר ספורטיבית. לשיר זה לא ממש אני, ורציתי מסגרת של משמעת, להגיע כל יום בזמן, להשתדל, לעבוד. המטרה השנייה שלי היא ללמוד משהו חדש, והמטרה השלישית היא התחרות. זאת בעיה לספורטאים. קשה לנו ליהנות מספורט בלי שיש תחרות. אני לא יכול ליהנות מלרוץ בים, למשל".

 

גם אנה כזו?

 

"היא רוצה לנצח, ברור. אף אחד מאיתנו לא רוצה ללכת הביתה אחרי שתי תוכניות. אבל אני כבר יודע מכדורגל: לא משנה כמה תבוא מוכן, התוצאה הסופית תלויה בהמון גורמים, ואין מה לעשות. גם כשאתה נותן את הכל, לא תמיד זה מצליח. מצד שני, כשאתה תחרותי זה לא ממש משנה. אחרי אליפות אחת אתה רוצה עוד אליפות, וכלום לא יעזור".

 

ראית את העונה הקודמת?

 

"לא הרבה, אבל שמעתי את הדיבור סביבה, ובעיקר את הדיבור על אנה. כשסיפרתי לאנשים שאני הולך להיות עם אנה כולם אמרו: 'איתה? באמת?', אין מי שלא יודע מי זו".

 

אבל בינינו, הכי חשוב זה מה אומרת אשתך.

 

"שגית קיוותה שאקבל את אנה מלכתחילה, ונורא שמחה שיצא ככה. מתברר שהן מכירות. שגית עיצבה לה תכשיט, והן עדיין מדברות בטלפון פעם בשבוע".

 

נחמד, אבל היא לא היתה רוצה שאנה תהיה קצת פחות יפה?

 

"אשה שרוצה שתצליח תפרגן לך ולא תעשה לך עניינים על דברים כאלה. בכל מקרה, לכל אחד יש את הדעה שלו. אני, כשאני מסתכל על אנה, אני באמת לא חושב יפה או לא יפה, אני חושב שהיא רוקדת מצוין וזה נראה טוב בקטע המקצועי. היא יוצאת מן הכלל בתור רקדנית. לא טוב מאוד, אלא יוצא מן הכלל. זאת אומרת שיש רקדנים, ויש את אנה. זה משהו אחר".

 

עם סמי הורי היא היתה צריכה להיות קצת קשוחה.

 

"לא יודע, לא ראיתי. אמרו לי שהיא קשוחה וקשה ואולי נתווכח, אבל זה לא קורה. אנחנו צוחקים ונהנים. היתה בינינו כימייה מיידית. אולי כי שנינו רוצים לעשות את זה הכי טוב שאפשר".

 

חשבת שאולי ההפקה שמה את שניכם ביחד כדי להלהיט קצת את היצרים, עם כדורגלן מסוקס ורקדנית סקסית?

 

"אני לא יודע. אולי יהיו שמועות והמצאות, וכבר אנשים התחילו לשאול אותי שאלות, אבל אני יודע מזמן שככה זה במדינה הזאת, השמועות רצות מאוד מהר בלי קשר למציאות. זה לא רק בתוכנית. אני יכול לשבת על כוס קפה עם מישהי בענייני עבודה, וישר יקשרו את זה למשהו מסוים שלא קשור. ידעתי את זה כשנכנסתי לתוכנית, זה חלק מהמשחק. צריך לזכור שאם אני רוצה לעשות משהו, אני לא צריך ללכת ל'רוקדים עם כוכבים' ולפגוש רקדנית בשביל זה. אני יכול לעשות את זה ביום יום, השאלה היא אם אני רוצה, ואני לא. אשתי כבר עברה כמה סיפורים כאלה של המצאות, והיא לא מתייחסת למה שאנשים אומרים".

 

שיחתנו נקטעת בעדכון שגרתי מבונזו שהתמקם בשולחן שליד ומודיע לרביבו כי מ.ס אשדוד נכנסה לטורניר נחשב. אבל זו לא ההסחה היחידה. האשה בשולחן שממול משוכנעת שהיא מכירה את חיים, ומחליטה שהוא רוקד איתה בחוג ריקודי עם. הוא שמח לענות בחיוב, ולהגניב לי חיוך. בכלל, אני מתחילה להבין שהמופנמות של רביבו היא רק צד אחד באישיות שלו. מהמבטים המסוקרנים, המשועשעים ולעיתים הביקורתיים שהוא שולח לעוברים ולשבים מכל צידינו, אני מקבלת רמז כי יש בו יותר ממה שנראה בהתחלה. "אני מתעניין באנשים", הוא מודה. "הייתי יכול לשבת ככה כל היום, פשוט להסתכל על אנשים".

 

ומה אתה חושב עליהם בדרך כלל?

 

"אם הם בסדר איתי, אין לי בעיה איתם. אני אוהב להתחבר לאנשים, ללמוד עליהם. יכולנו סתם לשבת עכשיו ולעשות את הראיון, אבל היה לי חשוב לדבר איתך לפני כן, ללמוד עלייך קצת, לדעת שאת בן אדם נחמד".

 

די, תמשיך.

 

"אני ככה גם בעסקים. לא אוהב להיות רק קונקרטי, אוהב להכיר את מי שמולי. ככה זה גם עם אנה, יכולתי לקבל ממנה הוראות ולהגיד תודה ושלום, אבל חשוב לי לדבר איתה בהפסקות ליהנות מהחברה שלה. שיהיו אנרגיות טובות".

 

אז אתה רוחני טבעי.

 

"אני לא בעניינים האלה, אבל בדרך כלל אני שקט ורגוע ונחמד".

 

עד שאתה מתעצבן. היו לך כמה ריבים עם מאמנים, לא?

 

"יש לי גבולות שאי אפשר לחצות. אם לא שומרים על הכבוד שלי אני מתעצבן. אני מנסה להיות סבלני לאנשים ברחוב, אם הם באים ומדברים איתי, אבל אם הם נותנים לי צ'פחה, סתם באמצע הרחוב, אני לא אוהב את זה. מה קרה, תנו קצת ריספקט".

 

שמת לב שהתדמית של כדורגלנים מתחילה להשתנות?

 

"כן, בטח. פעם זה לא היה אין להיות כדורגלן, זה נחשב משהו נחות, היתה סטיגמה שהשכל ברגליים. לפעמים זה גם היה מוצדק, אבל נהיה שינוי דרסטי, והיום יש הרבה כדורגלנים שמסיימים ללמוד, ועושים צבא ואפילו אוניברסיטה. אנשים עם שכל. ואז פתאום האמא רוצה שהילד שלה יהיה כדורגלן, וזה נהיה מקובל, ועכשיו כדורגלנים נכנסו לעוד תחומים. פה משחק בטלנובלה, שם מנחה תוכנית אירוח. הרי ממילא לא צריך היום לסיים את בית צבי כדי להיות שחקן, וכל דוגמנית יכולה לשחק, אז למה לא כדורגלן? גם ככה אנחנו שחקנים בקריירה הזו. בתור כדורגלן אתה לא תמיד אתה, אתה מסתובב עם המון אנשים, צריך להיות נחמד גם כשקשה לך. אלה חיים של שחקן, לא?".

 

כנראה. וגם של מעצב טעם?

 

"כן, נהיינו קצת מעצבי דעת קהל באופנה. אבל אני תמיד הייתי כזה. אהבתי להתלבש, ולשמחתי גרתי שמונה שנים בחו"ל, והייתי מביא את הדברים החדשים מחנויות באירופה לעולם של הכדורגל. גם איציק זוהר קיבל את זה מחו"ל, שנינו למדנו את זה שם והבאנו את זה לכאן. בשבילי, זה לא חדש. כמו שגבר אוהב אשה מטופחת ומסודרת, ככה גם הן רוצות שאנחנו נשקיע".

 

מה המחלה שלך בשופינג?

 

"נעליים, אבל בואי לא ניכנס לזה".

 

רביבו נולד באשדוד לפני 32 שנה הישר אל חלומות של כדורגל. אביו המאמן טיפח את הכישרון של בנו מגיל צעיר, ובגיל 16 רביבו כבר היה שחקן במחלקת הנוער של הפועל אשדוד. הקריירה שלו כבוגר הגיעה לפריחה במכבי חיפה, שם שיחק במשך שתי עונות מוצלחות שבמהלכן הוכתר פעמיים כמלך השערים, ואף זכה בגביע המדינה. את שארית הקריירה שלו כשחקן עשה בחו"ל, בסלטה ויגו בספרד ובפנרבחצ'ה וגלאטסטריי בטורקיה, ממנה שב לפני שנתיים עם רעייתו שגית, מעצבת תכשיטים, ושלושת ילדיהם. על אף התוכניות לחזור למגרש בקבוצת הילדות שלו, מ. ס אשדוד, פציעות חוזרות סיימו את זמנו על הדשא, וכיום הוא הבעלים של הקבוצה יחד עם איש העסקים האשדודי, ג'קי בן זקן. אה, ויש גם איזה סיפור עם נבחרת ישראל ונערות ליווי, אבל זה כבר ממש אזוטרי.

 

ראית את הטלנובלה "האלופה"?

 

"לא".

 

יכול להיות שזה מבוסס עליך?

 

"זה על איציק זוהר, לא?".

 

לא יודעת. אולי על שניכם.

 

"לא יודע. אני יודע שיהודה לוי שחקן מצוין ושעשו טלנובלה, אבל זה לא משנה, כי גם אם יעשו מאה תוכניות לא ידעו מה קורה במציאות. החיים הרבה יותר קשים, מעניינים, יש הרבה יותר אינטריגות. אם אתה לא שם, אתה לא באמת יודע מה זה".

 

ומה זה?

 

"כדורגל זה דת. כל היום אתה במלחמות, ואני את הסבב שלי שם סיימתי. אני מתעסק היום בדברים האדמיניסטרטיביים של העניין, לא בכל הדרמה של להיות שחקן".

 

חלק מהדת היא נישואין בגיל כל כך צעיר, כמוך וכמו שגית? היא היתה בת 17 כשנישאתם, ואתה בן 22.

 

"כן. כדורגלנים אוהבים חיים רגועים, חתונה מוקדמת, בית וילדים. זה משהו שבא בחבילה של הכדורגל, וזה עדיין קורה היום הרבה. אם מצאת את האשה הנכונה, אני ממליץ על זה. החוכמה היא לשמור על הזוגיות גם אחרי עשר שנים, כשכבר אין את הפרפרים בבטן".

 

ואיך עושים את זה?

 

"מקבלים את כל הדברים השליליים של בן הזוג. כשמישהי מכירה אותך, מסכימה לשיגעונות שלך ואתה מקבל את השיגעונות שלה, אז אפשר לעבור ביחד גם את הרגעים הפחות טובים ולא לתת לדברים להוציא אותך משלוותך. בסופו של דבר הכל תלוי באשה. היא זו שתפקידה לשמור על הזוגיות, ואם היא חכמה, היא תדע לעשות את זה".

 

למה זו רק אחריות של האשה?

 

"כי לגברים יש כל מיני שיגעונות. פעם הוא רוצה לצאת לבלות, פעם אחרת לשחק קלפים עם חברים, ואשה שתסגור את בעלה יותר מדי ולא תיתן לו לצאת, היא תסבול מזה בסוף. מצד שני, גבר נשוי צריך להבין שהוא כבר לא רווק ולא יכול לעשות כל מה שבא לו. למרות שהיו לי תקופות שהתנהגתי כמו רווק, יצאתי לברים ולדיסקוטקים ואשתי היתה בסדר גמור עם זה, היא האמינה בי ונתנה לי את כל השקט שאני צריך. ואחרי תקופה מסוימת, זה באמת עבר לי ולא עניין אותי יותר. רגע, אנחנו לא קצת גולשים? זה לא ממש קשור לריקוד".

 

בטח קשור, ריקוד זה רומנטיקה לא? אולי זה יכניס לכם קצת פלפל לנישואין.

 

"מה, כאילו שאני פתאום אקח אותה עכשיו וארקוד איתה באמצע היום?".

 

כן.

 

"לא, זה לא אני".

 

אולי בכל זאת?

 

"קשה לי להאמין".