מאה שלמה (פחות חודשיים), מאה סוערת, מסעירה ומדממת, חי יצחק בן-אהרון, והוא חי אותה בכל מאודו ונפשו הסעורה. שתי מלחמות עולם ועוד מלחמות חמות וקרות למכביר, מהפכת אוקטובר, תקומת מדינת ישראל, התמוטטות הגוש המזרחי, גלובליזציה ופרייבטיזציה, האנושות בנשגבותה ובשיפלותה. עידן ועידנים, ואיש אחד שמהלך לאורכם ורוחבם. כי ההיסטוריה אינה מקופלת אך בספרים; יש והיא מהלכת בינינו.
בן-אהרון היה משחר נעוריו ועד מותו סוציאליסט עמיד וקשיח, שהאמין "באדם וברוחו, רוח עז", כמאמר שירו של טשרניחובסקי "שחקי, שחקי". גם כשהאדם כיזב והכזיב, או כשרוחו הייתה שפופה או אף כשנשתבשה כליל, בן-אהרון לא חדל להאמין. הוא דבק בערכיו בקומו ובשוכבו, בביתו ובצאתו. וגם כשהבית (הקיבוץ) הפנה עורף לעצמו ולערכים המכוננים שלו, ונכנע לכוחות אטמוספריים עזים שהכריעוהו והפריטוהו, נותר בן-אהרון באמונתו, והפך לזר, מוזר ומוהיקן אחרון, ודווקא בכור מחצבתו שלו.
בן-אהרון נולד לתוך עידן של צמיחה, התגבשות והתגוששות בין אידיאולוגיות שונות. בחלקן קרובות ובחלקן קוטביות ושוטמות זו את זו. הוא סבר שהרעיון הסוציאליסטי הוא המשכם המפותח והמתקדם של הדמוקרטיה והליברליזם. וכפי שהכל - עניים ועשירים, משכילים ונעדרי השכלה - זכאים לבחור ולהיבחר, הרי שכך הכל גם זכאים לשיוויון הזדמנויות בחינוך ובתעסוקה, וכן לחיים ראויים של רווחה, זאת ללא קשר לנקודת מוצאם. לפיכך, החברה חייבת להיות מתוכננת, רגולטיבית וערבה לכל מרכיביה. זו הלכה למעשה תמצית אמונתו, לפיה חי ואותה ביקש להנחיל. הוא האמין באדם היוצר והעמל לגווניו, בין אם בפרדס, בסדנא, בהיי-טק, בשירותים או על המכתבה. לכולם היה מקום וכולם היו לשיטתו חלק מחברת עובדים מפותחת ומתפתחת.
בן-אהרון האמין בעבודה, בעובדים, בהתאגדותם ובביטחונם התעסוקתי. הוא גם היה ער ורגיש מאוד לטקסטורה החברתית ולמשמעויותיה: כמזכ"ל הסתדרות ולאחר מכן, הביע לא פעם את מורת רוחו ודאגתו נוכח הפערים בין שכבות המנהלים לעובדים ומהחפיפה האתנית המקוטבת, לפיה רוב הפועלים הם מזרחיים ואילו רובם המוחלט של המנהלים הם אשכנזים. הוא ביכר כמובן את ההון היצרני (עבודה) על פני ההון הפיננסי. כיאה למי שניחן ביכולת לראות את הנולד, היה חרד מפני הפורענות המתרגשת.
זז אל חרונו
במהפך של 77' ראה בן-אהרון רעש אדמה ואסון פוליטי, שאת סופו מי ישורונו. הוא ידע את אשר הוא סח. כמי שראייתו המדינית הייתה יונית, הכיסופים ליישב חבלי ארץ לא לנו והפסיכוזה הלאומנית, הבעיתו אותו. ואילו התפנית הרעיונית בכלכלה, לפיה יש למכור - מהר ובזול - את כל נכסי העם למשפחות בע"מ, היינו: ההפרטה וחיסול משק העובדים, סייטו אותו. בן-אהרון גם היטיב להבין מוקדם את ההקשר והאימפקט הגלובלי של התמורות הפוליטיות, לפיהן הרוב יתרושש ומתי מעט יולעטו. על-כן זז הצידה אל חרונו.
יצחק בן-אהרון היה אינטלקטואל חריף, שכל ואדם שיריעתו ההשכלתית הייתה עצומה. הוא היה אידיאולוג קשוח ורטוריקן משובח. מנהיג עובדים נמרץ ואהוד, איש חם ובלתי אמצעי, שחרף זוהרו וגדולתו, תמיד בתוך עמו וקהילתו הקפיד לחיות. יחד עם זאת, היה שרוי בבדידות מזהירה לא פעם. הוא היה כאמור יונה צחורה שחיה בתוך זרם פוליטי אקטיביסטי, שראשיו מיאנו לפשרות טריטוריאליות גורפות (הקיבוץ המאוחד).
הוא דבק בערכים סוציאליסטיים גם כשמפלגתו (העבודה) פנתה ימינה והתפשטה לחלוטין מערכיה החברתיים אחרי המהפך
של 77'. ועם כל זאת, ממש בערוב ימיו, זכה לראות תלמיד ויורש מובהק שלו - עמיר פרץ - כובש את ראשות המפלגה. זאת ועוד: יום לפני מותו התכנסו אנשי "הזרם השיתופי" בתנועה הקיבוצית, אלה המתנגדים לבולמוס ההפרטה ומנהלים קרבות בלימה נגדה. בין השאר שאבו המשתתפים עידוד מן העובדה שבשנים האחרונות קמו להם כ-30 קיבוצים עירוניים המונים כ-600 חברים. אחד הדוברים ציין את העובדה שהם פועלים "מול סביבה תודעתית עוינת". אל ייאוש. בן-אהרון פעל כל ימיו מול סביבה שכזו, תוך ידיעה שהרוח תשנה מתישהו את כיוונה. יהי זכרו ברוך.