אוקיי בנות, אז מי תהיה האמא?

אצל סטרייטים, מדובר בדרך כלל בהנאה רבה. אצל הלסביות, כמו קרובותיי צילי וגילי, כל מפגש עם נוזל זרע הוא טראומטי, ולכן הוחלט שלא מדברים על זה עד שבטנה של גילי מתנפחת. במהרה גילינו שגילי פורייה כמו התנחלות קטנה בשומרון. ולהפתעתנו, מי שסבלה מבחילות בוקר היתה דווקא צילי

ידוע שהדרך הטובה ביותר להפוך להומו היא לגדול במשפחה סטרייטית. לכן הזדעזעתי קשות כשגיליתי שצילי וגילי, קרובות משפחה לסביות, קצו בזוג החתולים המסמורטטים שלהן והחליטו להמיר את שני גושי הפרווה בתינוק פרי בטנן. מיד הקשיתי עליהן בשאלות הרות גורל: "ואם הוא ייצא, לא עלינו, סטרייט?", "ומה יקרה אם הוא לא יאהב את 'הדוויג והשארית העצבנית'"? ובכלל, איך ילד יכול לגדול בלי אבבא? רק לאחר זמן מה, כשעיכלתי את הבשורה, עלתה שאלת השאלות הגדולה מכולן: "מי תהיה האמא?"

 

צילי הסבירה לי שאין מצב שהיא תהיה, כדי לא להרוס את הגזרה. ואכן, חייבים להודות, היא כל כך רזה, שבכל פעם שהיא חוזרת מארוחת צהריים מכרים שהיא פוגשת ברחוב שואלים באיזה חודש היא. זה היה ברור כשמש שהיא, שבאור יום נראית כמו תפוצ'יפס בלי הקלוריות, לא תסכים להעלות ולו גרם אחד נוסף על 130 הגרם שהיא מחזיקה בקושי על עצמותיה. הבדיחה הידועה אודותיה היא שהיא נולדה במשקל שלושה קילוגרמים ושמונה מאות גרם - ומאז היא שומרת. גילי, לעומתה, מוכנה להקריב את ישבניה ובטנה ולהפוך לבטטה למשך תשעה חודשים (ואולי אינסוף), תמורת האושר העילאי הטמון, כנראה, בתינוק.

 

לא עברו 24 שעות מרגע קבלת ההחלטה, וכבר נמלא הבית במומחיות, שהגיעו לעזור לבחור שם לרך הנולד ומכון הפריה לזוג האמהות הפוטנציאליות. עיקר הדיונים נסוב סביב שאלת טיב הזרע שמספק כל אחד מהמכונים בחו"ל ("אני מעדיפה זרע מאמסטרדם, שמעתי שיש להם שם חומר טוב") וגם בארץ ("איכס, המתכנת המכוער אמר שהוא תורם זרע קבוע"). "אולי נוכל לבקש מלריסה להגניב לנו קצת מיגאל עמיר", צחקקתי, וחטפתי בתמורה שני מבטים בלי משועשעים בעליל.

 

"אני זו שבהריון, את סתם בולמית!"

 

במשך חודשים היו השתיים עסוקות בבניית הקן המשפחתי, וגם קצת בניסיונות התעברות. אצל סטרייטים, מדובר בדרך כלל בהנאה רבה. אצל הלסביות כל מפגש עם נוזל זרע הוא טראומטי, ולכן הוחלט שלא מדברים על החוויה עד שבטנה של גילי מתנפחת כמו כדורגל ומכילה בתוכה לפחות עובר אחד. למרבה המזל, זה לא לקח הרבה זמן, משום שעד מהרה גילינו שגילי פורייה כמו התנחלות קטנה בשומרון. לא עברו ימים רבים והזרע נקלט היטב, והגברת החזיקה בבטנה לא תינוק אחד, כי אם תאומים. כל נסיונותיי לשעשע את השתיים במיטב בדיחות התאומים הסיאמיים עלו בתוהו, וכך הבנתי שעולם ההורות הוא מורכב ובלתי חדיר בפני הומור שחור.

 

למרבה ההפתעה, דוווקא צילי החלה לסבול מבחילות בוקר איומות ולפתח מערכת יחסים מעמיקה עם הסבון הכחול שבתוך האסלה, בו בהתה ארוכות במהלך הקאת ארוחת הבוקר, הצהריים והערב. "וגם בארוחות ארבע", היא מבקשת למסור. גילי, ההריונית, הביטה בבעתה באישתה המקיאה עד זרא והטיחה בה ללא הרף "אני זו שבהריון, את סתם בולמית!". כשצילי הפוחזת החלה להקיא אחרי כוס מים, שיגרנו אותה לפסיכולוג, ומאז היא מתאוששת וגם הוא משתקם לאט.

 

"תקראו להם יוסי וג'אגר!" מיהרתי להציע

 

כך עברו להם תשעה חודשים, וכמו עוגת שמרים, רק בתוספת אולטרסאונד ואפידורל, יצאו תאומים זכרים, לא-סיאמיים ולא-זהים מבטן אמם. "תקראו להם יוסי וג'אגר!" מיהרתי להציע, אבל גילי התנגדה בתוקף, בגלל שזה שם "מיליטנטי והומו-דומיננטי". היא רצתה לקרוא לשניים מישל ופוקו. צילי התעקשה על יהונתן ודקלה ("שמות קווירים זה חשוב למאבק!"), וההורים רמזו להם, בתוקף, שאין מצב שלא קוראים לנכדים על שם הסבים. לבסוף, נמצא הפתרון על ידי חברתן הלסבית המתנחלת, חצצית. "תקראו לילד דייויד וג'ונתן. ככה יהיה להם גם שם עברי ויפה, וגם שם לועזי ויפה!". הצעתה של חצצית התקבלה בברכה, וכך באו לעולם דיוויד אנד ג'ונתן, תאומים זכרים, לצמד אמהות נקבות (כך לפחות נדמה לי).

 

על מה שקרה לצילי וגילי, וחמור מכך - מה שקרה לי בעקבות הלידה - בפעם הבאה.