אין לה אלוהים

בלי עכבות, בלי גמגומים ובטח שבלי אלוהים. מיה דגן מתפרעת בתוכניתו של ארז טל שזה לא ייאמן. אריאנה מלמד בעד. לעומת זאת, את הפרובוקציה בקמפיין לספרו של הפרסומאי דוד פוגל היא אוהבת הרבה פחות

 

היא מלכה

 

היא מוציאה מארז טל געיות צחוק בלתי נשלטות, מתזזת את האולפן של "מועדון לילה", מנכסת לעצמה נוכחות ענקית על המסך שלכם, מתפרעת בחן ומסמנת את התהוותה של קומיקאית טוטאלית, בלי עכבות, בלי גמגומים ובלי אלוהים. מיה דגן היא פצצת האנרגיה הכי חיננית והכי מבעבעת שנראתה בסלון שלכם מזה המון זמן, בעצם – מאז ימיה הטובים של אורנה בנאי כלימור, לצידו של ארז טל ב"רק בישראל".

 

ארז טל יודע שהוא לא יכול לשבת מולכם, על המסך, בלי עזר כנגדו – מפני שהוא לא ממש מצחיק מכוח עצמו. כלומר, הוא יודע להגות וליצור ולהפיק שטויות טלוויזיונית מרהיבות, אבל סטנדאפיסט או קומיקאי אמיתי כנראה כבר לא יהיה, לפחות לא בגלגול הנוכחי. במועדון הלילה שלו הוא אמנם חף מן השטיק המרכזי של "רק בישראל" המנוחה, כלומר – הוא השכיל להיפטר בלי בעיות מתפקיד החננה, אבל עדיין הוא זקוק לתמיכה קומית כדי לפרוח.

 

בדיוק לשם כך גייסו את דגן, במופת של ליהוק חכם ומוצלח ואפילו נועז, מפני שהעלמה יכולה לגנוב כל הצגה, ולמוסס כל טינה כלפיה בחיוך מלא גומות ובהתנחמדות ילדותית כובשת, ומיד אחר כך, בלי לנשום אפילו, להיכנס לעורה של מוטרפת-דיאטה ולעגוב על מלפפון, או על ארז טל, כאילו באמת אין שם מצלמות, כאילו רק התפרעה קצת בין חברים.

 

גם אחרי כמה קריירות נאות של נשים מאוד מצחיקות על המסך, הומור פרוע שמשלב כתיבה משובחת, יכולת אלתור מהירה, ציטוטים מרובים של שביבי-דמויות והמון גגים פיזיים הוא לרוב נחלתם של גברים. דגן נכנסת לטריטוריה הזאת בטפיפה קולנית של עקבי סטילטו ובמודעות מלאה ומפוכחת למצב, ובמקום להתיישב על משבצת המקופחת, היא מפגיזה בשלל פרודיות על סטראוטיפיים נשיים: באמת לא אכפת לה להיות לרגע הבלונדינית המטומטמת, ותוך שנייה לעבור לתפקיד הכלבה האולטימטיבית, לא לפני שהיא מבצעת עצירת פתאום לציטוט פרוע של פרחה נמרחת (על המנחה) או אישיות קלולסית לחלוטין או – כל מה שתרצו, ועוד, ועוד.

 

מי שיושב באולפן איתה, צריך לעמוד בקצב, וזה לגמרי לא פשוט לאורי גוטליב, לרמי הויברגר וודאי לא לעופר שכטר, שמתנהל לעומתה כצב מנומנם. אני מניחה ששלושתם מייחלים לרגע שבו ייגמר לה הדלק ואפשר יהיה להירגע קצת, אבל מיה דגן לא באה לעבודה כדי להירגע. הצפייה בה מעוררת חשק לעוד ועוד, מפני שבנוכחות הקופצנית והקולנית יש המון הבטחה לעוד חומרים ולעוד עומק קומי, דווקא בגלל חוסר המחוייבות שלה לדמות או לפרסונה. היא מזכירה קצת את רובין ויליאמס כשהיה צעיר יותר ומופרע יותר, ואם תתמיד כך היא עוד תסמן רף חדש וגבוה מאד למצחיקות שיגיעו אל המסך אחריה. בינתיים, מיה דגן היא המרעננת הרשמית שלי לקיץ הנוכחי, וההברקה הכי מוצלחת של "מועדון לילה" עד כה.

 

 

הישראלי המכוער

 

"חרא של פרסום" הוא השם שדוד פוגל, פרסומאי ופרובוקטור, בחר לספרו החדש. אפשר בהחלט להתווכח על הטעם הטוב של הבחירה. לא קראתי את הספר, וגם לא אקרא אותו, וודאי לא אקנה. לפעמים האופן בו נמכרים ספרים הוא כה דוחה, עד ששיטת השיווק הורסת כל סקרנות בריאה.

 

פוגל מנסה למכור את ספרו בפרסומות ברדיו, ועד כאן הכל בסדר, כך עושים כולם, כנראה מפני שהם מאמינים כי הפרסום ברדיו באמת עובד. שמעתי שני תשדירים. בראשון, קריין מזדהה כקופירייטר במשרדו של פוגל ואומר שהוטל עליו לחבר תשדיר שימכור את הספר, ולא – יפוטר. בשני, קריין אחר מספר שההוא מן התשדיר הקודם כבר עובד בפיצריה באבן גבירול. הוא פונה למאזינים בתחינה לקנות את הספר, כי פוגל הודיע לו שאם לא יצליח במשימתו יפוטר ללא פיצויים.

 

אני מניחה שכוונותיו הטובות של פוגל היו, לחשוף את ערוותו של עולם הפרסום הישראלי גם בדרך בה בחר למכור את ספרו. אבל כוונות טובות לא תמיד מייצרות פרסום אפקטיבי, ובמקרה הזה, ההתייחסות הכאילו-הומוריסטית לעריצות של פוגל חושפת דימוי של ישראלי מכוער, אלים וגס רוח, כזה שלא הייתם קונים ממנו מכונית משומשת או ספר על רזי עולם השיווק וסודותיו המלוכלכים. בעיקר, ובניגוד לכוונותיו של פוגל, זה נורא לא מצחיק. לכל היותר, מתבקש לנחם את המפוטר (הבדיוני) ולהגיד לו שעבודה בפיצריה באבן גבירול לפחות לא כרוכה בהשפלות כאלה. לקרוא? לא אחרי קמפיין כזה.