אוגרים חפצים ומסרבים להיפרד מהם? זו מחלה

בשנים האחרונות הבחינו פסיכיאטרים שגם אנשים צעירים ונורמטיביים לכאורה לוקים באגרנות, תופעה שנטו לייחס בעבר לקשישים עריריים ולהומלסים. הם צוברים חפצים מסוגים שונים, חסרי ערך ושימוש, ושומרים עליהם בקנאות. על ההפרעה האובססיבית-קומפולסיבית הזו והטיפול בה

ערן, 43, הוא גבר נורמטיבי לכל הדעות: עובד בתחום ההייטק באותו מקום עבודה זה שנים, מפרנס את אשתו ואת שני ילדיו, משלם מיסים בזמן, עוזר במידת האפשר בעבודות הבית, נפגש עם חברים. "מה יש להגיד, אחלה בנאדם, חוץ מבעיה אחת משמעותית ובלתי נסבלת – ערן אוגר עיתונים", אומרת אשתו.

 

"חדר העבודה שלו נראה כמו ספריית עיתונים ישנה, כמו ארכיון קטן. משני צידי שולחן הכתיבה מצטברות ערימות עיתונים ישנים שרק הולכות וגובהות, ערימות ערימות של עיתונים מצהיבים שאין לו כל עניין בהם, אבל הוא לא מסוגל לזרוק אותם".

 

זה התחיל, לדבריה, בקטן; היא שמה לב שהוא מתקשה לזרוק לפח עיתונים ישנים. "בהתחלה, כשעוד העזתי לשאול אותו", היא מספרת, "הוא היה יורה מהמותן 'עוד לא הספקתי לקרוא', 'את העיתון הזה אני רוצה לשמור' ומשפטים דומים. אבל שמתי לב שחוץ מהמאמרים שהוא שומר במתכוון יש גם חוברות סריגה וירחוני אופנה.

 

מתי הבנתי שמדובר בהפרעה? כשעברנו דירה, והערימות עברו איתנו כמו שהן. מעבר דירה הוא הזדמנות להיפטר מחפצים ישנים, אבל ערן היה בשלו גם אז. העיתונים, מחמל נפשו, עברו איתו לחדר העבודה החדש, וכך גם ליתר הדירות השכורות שנדדנו ביניהן במשך השנים".

 

הנישואים הפכו למרירים

 

הנסיונות לדבר איתו על בעיית האגרנות שלו נפלו, לדבריה, על אוזניים ערלות. "הוא לא הבין על מה יצא הקצף", אומרת אשתו, "כי מבחינתו זו בכלל לא היתה בעיה. אז מה אם הוא אוגר עיתונים ישנים ומצהיבים, חסרי ערך? אז יש עיתונים על הרצפה, למי זה מפריע?".

 

מימדי ההפרעה גדלו עם השנים, והעיתונים הישנים שאסף הפכו, לדברי אשתו, לחלק ממנו. "אסור היה לי להתקרב לערימות ולעשות בהן סדר", היא מספרת, "שלא לדבר על זה שאוי לי אם הייתי מנסה לזרוק חלק מהעיתונים לפח. זה היה נחשב לפגיעה בקודש הקודשים של בעלי".

 

נסיונות לדבר על ליבו שיסכים לקבל טיפול נפשי עלו בתוהו. "ומדובר באדם חכם, רגיש, רחב אופקים ופתוח לחיים", היא אומרת. "הוא פשוט לוקה בעיוורון לגבי ההפרעה שלו, שהפכה את הנישואים הטובים שלנו למרירים ובעייתיים. היו ימים שאמרתי לעצמי שיילך לכל הרוחות עם העיתונים המחורבנים שלו וישאיר לי בית נקי, אבל בפועל לא העזתי להתגרש. אני חולמת על היום שבו חדר העבודה של ערן יהיה נקי מעיתונים".

 

אין ארון ללא מצבורי נייר

 

ר', 40, שומרת כל קבלה שקיבלה, כרטיסי כניסה לסרטים משנת 1980, מכתבים ישנים ומה לא. "במשך שנים אני אוספת הכל", היא אומרת. "בהתחלה אמרתי לעצמי שלדברים האלה יש ערך סנטימנטלי עבורי, ולכן אני שומרת אותם. בהמשך התחלתי לאסוף גם פריטים שקשורים לחיוב כלשהו, מפיות מבתי קפה, שקיות ועטיפות של מתנות ועוד". אחרי שהיא מכניסה אותם למגירה, ר' לא שבה להביט באוסף שצברה. "המגירות שלי מלאות בג'אנק. אין ארון בבית שלי שאין בו מצבורים של ניירות שאני לא צריכה", היא מודה.

 

כיוון שהיא חיה בגפה, האגרנות הכפייתית שלה לא מפריעה לאיש. ר' נחשבת בקרב הקהילה הפסיכיאטרית לאגרנית מתוחכמת, כיוון שהיא מסתירה את ההפרעה עמוק בארון. "אני יודעת שמדובר בהפרעה נפשית, ואני יודעת גם שאני לא יכולה להיפטר אפילו מנייר אחד שאני אוספת", היא אומרת. "אבל אני לא מסוגלת לזרוק או לפנות לקבלת טיפול נפשי בעניין".

 

יצר הישרדות

 

בעבר ייחסו את האגרנות בעיקר להומלסים שנוברים בפחים ואוגרים חפצים חסרי שימוש, או לקשישים עריריים, חלק מהם ניצולי שואה. בשנים האחרונות פסיכיאטרים שמו לב לכך שהתופעה היא מנת חלקם גם של צעירים משכילים, לכאורה נורמטיביים.

 

"מדובר בדפוס התנהגות אובססיבי-קומפולסיבי שפוגע ב-2% מהאוכלוסייה", מסביר פרופ' רוסו זהר, מנהל מחלקה פסיכיאטרית ומרפאת חרדה במרכז הרפואי שיבא ויו"ר הסקציה לחרדה בארגון הפסיכיאטריה העולמי. "מה שמעניין בהפרעה הזו הוא העובדה שהיא זהה הן בארצות מפותחות והן במדינות מתפתחות, דבר שמעיד על החלק הביולוגי שבה והשפעתו על ההפרעה". תרומת הסביבה להפרעת האגרנות נחשבת לזניחה.

 

"להפרעה האובססיבית-קומפולסיבית יש ביטויים שונים", מסביר פרופ' זהר, "ואגרנות היא אחד מהם. התופעה הזו מתבטאת בכך שהסובלים ממנה מתקשים להיפטר מחפצים". מקור ההפרעה, לדבריו, ביצר ההישרדות. "פעולת הקינון של הציפורים ראשיתה באגרנות. גם בנשים הרות קיים דחף להכין לתינוק חדר ולמלא אותו בחפצים. אגירה היא ביטוי לקיום תקין, שלפעמים יוצאת מכלל שליטה והופכת לפתולוגית".

 

בשלביה הראשונים של ההפרעה, אומר פרופ' זהר, החולה בה מודע לה. הוא נוטה למצוא הצדקות לאגרנות: 'אני צריך את זה', 'אצטרך את זה בעתיד', 'מחר אני אסדר' וכדומה. בהמשך נעלמות ההצדקות, ולהפרעה מתלווים מחשבות חוזרות וטקסים. לרוב האגרנים הכפייתיים סדר מסוים בהנחת מושא האגירה, ואסור לגעת ב'אוסף', שלא לדבר על להפר את הסדר בו.

 

"אם חולה כזה מניח עיתונים בערימה מסוימת ובסדר מסוים", אומר פרופ' זהר, "כך זה יתקבע לצמיתות ויישמר. אסור לשנות סדר או להעביר את הערימה ממקום למקום". חלק מהאגרנים הכפייתיים נוטים לאגור פריט חוזר אחד, ואילו אחרים אוספים מכל הבא ליד.

 

הדחף משתלט על האדם

 

לדברי פרופ' זהר, לטיפול מגיע רק מי שההפרעה שלו הציקה לסביבתו במידה משמעותית. "זו העילה המרכזית לבקשת טיפול", הוא אומר. ג' הוא אחד כזה. "הוא הגיע למרפאה שלי עם אשתו רק אחרי שהפרעת האגרנות שלו הגיעה למימדים בלתי נסבלים. בשיחה שערכתי עם אשתו בנוכחותו היא תיארה מצב שכבר אי אפשר לפתוח את דלת הכניסה מרוב חפצים שמונחים על הרצפה. בכל פעם שהיא מתנדבת למיין או לזרוק חלק מהבקבוקים, העיתונים ומה לא – הוא נדרך ונזעק ומתעקש. המצב כל כך החמיר, שכשהיא שאלה אותו בנוכחותי 'תגיד מה אתה בוחר, אותי או את ערימות הג'אנק?' הוא ענה בלי היסוס 'את הערימות'".

 

האישה המודאגת סיפרה לפרופ' זהר שהאגרנות של בעלה התחילה בקטן, בחפצים קטנים וחסרי ערך. ברבות השנים התרחבו תחומי האגירה, והעיסוק בכך השתלט כליל על מוחו של בעלה.

 

"הדחף האובססיבי הזה של לאגור ולעולם לא לזרוק, או לפחות למיין את הערימה ולעשות בה סדר, משתלט על האדם ומונע ממנו להפסיק, ממש בדומה להתמכרות לסמים או לאלכוהול. הרצון הפתולוגי הזה לאגור מתבטא בהמשך בהערכת מציאות לקויה. האגרנים הכפייתיים לוקים במחשבה קבועה חוזרת, בקיבעון מחשבתי, שאולי פעם הם יזדקקו לחפצים שהם אוגרים".

 

ממחקרים בתחום עולה שהאגרנות עצמה לא מפריעה לאגרנים ולא פוגעת באורח חייהם, אך היא גורמת לסכסוכים משפחתיים קבועים.

 

הטיפול בהפרעה הזו הוא באמצעות תרופות שמכילות את ההורמון סרוטונין וגישת החשיפה. "מדובר בטיפול תרופתי שאינו ממכר ובפסיכותרפיה בשיטת החשיפה", אומר פרופ' זהר. "איש מקצוע מגיע לביתו של האגרן הכפייתי ובהדרגה מסייע לו להקטין את הערימות, לוותר על חלק ולאט לאט לזרוק את כולן. אבל מכל קשת ההפרעות הקומפולסיביות, האגרנות נחשבת לקשה ביותר לריפוי ולעמידה שביניהן.

 

"צרה נוספת היא שרק מיעוט מקרב הלוקים בהפרעה הזו מגיעים לטיפול, וכשזה כבר קורה, זה בדרך כלל אחרי שנות אגרנות ארוכות, אחרי שהאובססיה התקבעה וקשה לעקור אותה".