החיים קשים בכפר

נעמי דרום היתה בטיול שורשים באוקראינה, וחשבה איך היה נראה יום בחייה אם אמא שלה לא היתה עוזבת את הכפר בקרפאטים. רמז: לא משהו

2:30 אני מתעוררת בבהלה. טפויומט, זה שוב התרנגול הארור עם השעון הביולוגי התקוע. הלוואי ששועל יהפוך אותך לפולקע.

 

6:30 וילונות תחרה שחורים מתנפנפים ברוח הקרירה, עדות לכך שאמא שלי כבר היתה בחדר ופתחה את החלון, איכרה בריאה שכמותה, בחוץ חמש מעלות, עכשיו גם בפנים. אני מושכת את הפוך עד הצוואר, בוהה בתקרה כמו אוקראינית טובה. אני חולמת על קירות לבנים שטופי אור, משקופים כחולים וחלונות שפונים לים, כמו שראיתי פעם בתמונה של יוון. אבל כאן עץ הוא החומר הכי הזול, ועם כסף לא מתווכחים. עץ כהה על התקרה, עץ כהה על הקירות, עץ כהה גם ברצפה. ואומרים שבארץ הקודש יהודים משלמים על זה 500 שקל ללילה פלוס ארוחת בוקר עם ריבת חצילים ביתית.

 

הנה אני, ביער

 

6:45 אלכס בא היום, אומר קול בתוכי. הבטן שלי עושה גלגלון קטן וסלטה. אמא נכנסת. "בוקר טוב, אניצ'קה, יש כביסה לעשות". אני מניחה רגליים שעירות על שטיח לבן ושעיר לא פחות, מתלבשת צמודה לקמין שבפינת החדר.

 

חלומות רטובים

 

7:00 אני כבר במגפי רפת ובמכנסי עבודה. נושאת דלי מים אל תנור הפחמים הגדול במטבח החורף, זה שהייתי ישנה עליו כשהייתי ילדה. מבעד לחלון נשקף אלי המרעה של משפחת פייגר - המשפחה היחידה בכפר עם מכונת כביסה. מקולקלת כמובן. כבר בשנות ה-90 היא היתה מקולקלת. היום היא עומדת מכוסה במפת תחרה.

 

כל משטח פנוי אצלנו מכוסה בתחרה: וילונות, ציפיות, מפיות, מפות, בובות קטנות שיושבות על האח ומחייכות בפנים רקומות. רק שולחן האוכל מכוסה שעוונית. בדוגמת תחרה, כמובן. אני המורדת בבית: לא רוקמת, לא תופרת, ולא עושה גובלנים.

 

אולי יום אחד אמכור כליה כדי לקנות מכונת כביסה, ואת הטחול בשביל מייבש. פעם אמרתי את זה לאבא, והוא נזף בי. לא ברור אם בגלל שהוא אוהב אותי, או בגלל שבשביל כליה צריך לדעתו לקבל מינימום מכונית. בינתיים אני סוחבת את דלי המים המחוממים לגיגית הפח, בוהה בעגמומיות בתחתונים ובחולצות שהושרו אתמול בלילה. הם מסתכלים עלי בחזרה. אני נכנעת ראשונה. מכניסה את הקרש לגיגית, לוקחת את בלוק הסבון שאבא מבשל משומן, ומתחילה לשפשף. בלבוב, ככה אומרים, לכל אחד יש מכונת כביסה.

 

9:00 20 תחתונים, 7 חולצות, 3 זוגות מכנסיים ו-2 דליי מים חמים אחר כך אני יוצאת החוצה אל השמש החיוורת לתלות את הכביסה. אבא מנופף לי מהרפת, עסוק בעטינים של מריסקה. יש לנו שש פרות, ומספיק עשב לשישים. האוויר רווי טיפות מים זעירות. הכל ירוק ובוצי.

 

אחוזת צ'רניבצי

 

בשביל מהלכת בנחת הפרה מאשקה, פעמון המתכת לצווארה מדנדן. "בוקר טוב, פדיושקה", אני מברכת את הבעלים של הפרה, איכר מבוגר אדום-פנים שמתנודד לצידה על השביל. הוא מגהק בנימוס, משחרר ריח וודקה לאוויר. היום חג הקדוש יורי. בימי הביניים זה היה היום שבו הצמיתים יכלו לבחור לעצמם אדון חדש. היום האיכרים מנצלים אותו כדי להתחיל לשתות בשבע בבוקר, כך שבעשר הם כבר לא מבדילים בין העז שלהם לאישה שלהם, ובאחת-עשרה הם כבר מקיאים תחת כל עץ רענן.

 

"אניצ'קה", מתעניין פדיושקה, "מה עם בקבוק הוודקה דבש שאלכס הביא מלבוב?". "נגמר, פדיושקה", אני מחייכת בחמיצות. "נגמר כבר בפסח". בתגובה מקיא פדיושקה על כמה פעמוניות. אני תולה את הכביסה במהירות. הגיע הזמן להיכנס פנימה להחביא את הוודקה.

 

חשיבותה של רצינות

 

9:30 "אני לא מאמינה שאתה אוכל את זה. מה עם הכולסטרול שלך?", אני נוזפת באבא, שתוחב את סכינו לצנצנת שמאלץ ומורח שכבה נדיבה על פרוסת לחם שחור. הוא מביט בזלזול במלפפון שמונח על צלחתי. "מה זה, גנבת את ארוחת הבוקר של מריסקה?".

 

"אני שומרת על הגיזרה".

 

"גם אני", הוא טופח על כרסו, נוגס בפרוסה ונאנח מתענוג. אמא מגיעה לשולחן. "אלכס בא היום, לא?", היא מוזגת לעצמה קפה ומטילה לתוכו חמש קוביות סוכר. לפעמים נדמה לי שהיא תמשיך להוסיף סוכר עד שהכפית תעמוד ישר במרכז הכוס. "כמה זמן כבר לא התראיתם?".

 

"חודש", אני עונה. "הוא נסע לקייב לבקר את המשפחה".

 

"אהה!", אומר אבא ושולח בי מבט ערמומי, "לכן אנחנו דואגים פתאום לגיזרה". אני יודעת מה יבוא עכשיו.

 

"אלכס בחור נחמד", אומרת אמא.

 

"כן". אני חייבת ללמוד לעשות כסף מהיכולות הנבואיות שלי.

 

"נו?".

 

"נו מה?".

 

"אז זה רציני?".

 

אני נאנחת לעבר המלפפון. במילא לא אספיק לרזות עד הערב. אני שולחת יד לצנצנת השמאלץ, ומבטיחה לעצמי לצאת לריצה מסביב למרעה, או לפחות לבדוק מה קורה עם השמלה הממש גדולה ההיא בארון שלי.

 

"אני לוקחת את התרנגולת הלבנה לשוחט. חשבתי להכין מרק עוף", אני מודיעה.

 

"אלכס אוהב מרק עוף", אומרת אמא.

 

"אז מה?" אני שואלת.

 

"אז זה רציני?".

 

10:15 אז זה רציני? אני תוהה בזמן שאני משלשלת דלי לבאר המקורה (בעץ כמובן, לא בניקל כסוף "כאילו יש להם שם לפחות שנאפס", כמו שאבא אומר). הלוואי שזה רציני. רווקה בת 32 זה עסק עגום בכפר כמו שיפוט, בעיקר אם היא יהודייה. כל הבחורים היהודים כבר התחתנו מזמן או עברו לעיר. גם אלכס עובד בעיר, בצ'רניבצי, בבית מרקחת עם בת דודתי המוצלחת זופי - רוקחת מדופלמת שמרוויחה 40 דולר בחודש - המיליונרית של המשפחה. זופי לובשת חיקויי גוצ'י ועקבי סטילטו גם למיטה, ומאורסת לגינקולוג "מאוד מבטיח", כמו שדודתי מספרת לכל מי שמוכן לשמוע, כאילו שלדחוף ידיים לתוך נשים זרות עושה אותו לפחות הגולם מפראג.

 

כאן תוכלו לגלות את צ'רניבצי הירוקה

 

זופי הכירה לי את אלכס, ואנחנו יוצאים כבר כמעט שנה: פעם בשבועיים הוא בא לארוחת ערב אצל הורי, פעם בחודש אני נוסעת חמש שעות לצ'רניבצי באוטובוס ומבלה איתו יום שכולל בדרך כלל סרט, ארוחה וטיול בפארק, וגם סקס אם מספיקים לפני האוטובוס האחרון. הוא חמוד אלכס, ממושקף ורציני עם חיוך ביישני. יותר מחמוד, למעשה, אבל אחרי שנים של שידוכים אסוניים עם יערנים מהכפר שלנו וספרנים בתולים מכפר אחר... אני עוצרת כאן את חוט המחשבה, מעלה את הדלי, פונה ללכת ושוקעת בבוץ עד המכנסיים. דופה!

 

שביל קליפות הביצים

 

11:00 איפה התרנגולת הלבנה? אני מחפשת בחצר הקטנה שליד הלול, אבל הלבנה - גאוות הלול, פיסת הפולקע שאמורה לגרום לאלכס להבין שאין לו חיים בלי מרק העוף ומי שבישלה אותו, איננה. אני יורדת לנחל לחפש אותה.

 

11:30 הנחל מפכפך, הצפרדעים מקרקרות, שיחי התות פורחים, ותרנגולת אין. פדיושקה שרוע על הגדה נוחר, מאשקה מכרסמת את כובעו. על הגדה השנייה גדר הגבול עם רומניה. אני הופכת את האדמה בקצה המגף; פעם, כשהפכתי את הרגבים בערוגת הכרוב שלנו, מצאתי שם פיסנקי - ביצת פסחא מקושטת שמישהו קבר מזמן, מעוטרת בציורים עדינים של סוסים ופרחים. מאז אני מחפשת אותן בכל הכפר, וכבר מצאתי שלוש.

 

12:00 אני ממשיכה למרכז הכפר. שערי הבתים מקושטים בזרי פרחים צהובים לכבוד החג. הבית של משפחת פטרנקו מסנוור אותי בהדרו - קירותיו צבועים בסגול ומעוטרים בלוחות ניקל כסופים. טוב טעם אוקריאיני טיפוסי. חבורת חיילים מתקהלת מחוץ לבית המרזח. "זינקה! בואי תשתי קצת וודקה!". אני לא עוצרת. "נו, זינקה, הקטן שלי מחכה לך!", החייל שולח יד למכנסיו. "קוש אין טוכעס", אני מקללת אותו וממשיכה.

 

13:30 "...קנה לה טבעת עם יהלום בגודל של קוביית סוכר. את יודעת, הוא גינקולוג מאוד מצליח", קולה של דודתי - טנטה-רוזה, נשמע מבעד לחלון המטבח. "אין סיבה להכין אטריות", אני מבשרת לאמא. "התרנגולת איננה".

 

"אוי, זיסל'ה, תראי איך גדלת", מחרחרת טנטה-רוזה, סיגריה בידה.

 

"אני בת 32, אני כבר לא גדלה".

 

"מסתבר שדווקא כן", היא בוחנת את ירכי.

 

"ומה אני אעשה עם כל הבצק הזה?", תוהה אמא, ידיה מקומחות. "טוב, אני אכין אטריות בגבינה לארוחת ערב, ואת תכיני ממליגה. אלכס בטח יבוא רעב".

 

"אלכס", פועה טנטה-רוזה, "בחור חמוד. היה מאוהב בזופי, נדמה לי, אבל לה יש את יאקוב, ועל כזאת מציאה לא מוותרים".

 

14:00 ארוחת צהריים: מרק אפונה, "זהירות עם הלחם, אנחנו לא רוצים שאלכס ייבהל, נכון? זופי הפסיקה בכלל לאכול צהריים, היא אומרת שבצ'רניבצי כולם אוכלים ארוחה אחת ביום. היא לא רוצה להיראות כמו כפרייה". יצא לי החשק לקינוח.

 

15:00 שלאף שטונדה, חביצת גבינה, בחישת ממליגה. אלכס בטח יראה אותי ויברח.

 

אביר בסקודה לבנה

 

19:00 האור כבה בכל הבית בדיוק כשעליתי למעלה להתלבש. "הרמן, החשמל הלך", אמא צועקת לאבא. "מה את אומרת", הוא צועק בחזרה, "לא שמתי לב". הוא מחייג לחברת חשמל. כן, יש לנו טלפון, אל תגזימו. אמא מופיעה במדרגות, בידה צלוחית עם נר. לאור הנר אני שולפת חצאית שחורה, חולצה תואמת ומגפיים מעור אדום שקניתי לפני שנתיים להזדמנויות מיוחדות. מרחרחת את עצמי: לא רע, אפשר לוותר על מקלחת, במילא אין עכשיו זמן לחמם מים בדלי, ומה שטוב לצרפתים...

 

והנה סביוני צ'רניבצי ג'

 

20:00 אלכס אמור להיות כאן בכל רגע. אולי הוא אוהב לאכול ממליגה בחושך. אולי הוא יחשוב שזה רומנטי, בעיקר עם ההורים שלי לצידנו, ואבא שלי שמגהק כבר שעתיים. אני מפשפשת בארון המשקאות ומוצאת את הוודקה דבש: נפתח אותה ביחד, יהיה נחמד. אה, שילך הכל לעזאזל, אני זקוקה לוודקה הזאת עכשיו. היא שורפת את דרכה אל חזי ומותירה אותי שמחה ומפויסת, עם הבל פה אלכוהולי מעודן. נו שוין. אני מוכנה.

 

20:30 איפה אלכס?

 

21:00 אני יושבת על המדרגות בחוץ, גבי לחושך שבפנים ופני לחושך שבחוץ. החתול קופץ לחיקי, ואני מלטפת אותו בהיסח דעת. אין חשמל, אין מרק עוף, אין תרנגולת לבנה ואין אלכס. אני נאנחת ופונה להיכנס: אמא הדליקה עששית נפט, ולאורה אני רואה את צלליתו של אבא מדבר בטלפון. לפי הידיים המתנפנפות הוא שוב מתווכח עם חברת חשמל. "אנה!", קול מתוך החושך. אני מסתובבת. אלכס עומד בחצר, התרנגולת בידיו.

 

"איפה מצאת אותה?".

 

"בכניסה לכפר. סליחה שאיחרתי, היא קצת ברחה לי, אז השארתי שם את האוטו".

 

אני מתקרבת ומבחינה בנצנוץ זהוב על רגלה של התרנגולת. "זה בשבילך", אומר אלכס, מוריד את הטבעת ומניח את הלבנה על הארץ. הוא מושיט לי את הטבעת. "התרנגולת יעצה לי לשאול אותך אם את מעוניינת". אני מסתכלת בו באלם. "הייתי יורד על הברכיים", הוא אומר, "אבל אלה המכנסיים הכי טובים שלי". אני מחייכת. הוא מחייך. החשמל חוזר בבת אחת ואור מציף את המרפסת. הדלת נפתחת מאחורי. "אניצ'קה, האור חזר", קוראת אמא שלי, "אה, אלכס, הגעת. אני מקווה שאתה רעב, יש הר של ממליגה".