פרדוקס הגירוש מירושלים

לא זאת בלבד שחיי "תושבי הקבע" בבירה הוזנחו, עכשיו הם מגורשים ממנה בגלל הליך דמוקרטי שישראל איפשרה

שר הפנים הודיע לארבעה פעילי חמאס ממזרח ירושלים שאם לא יתפטרו מהפרלמנט ומתפקידיהם בממשלה הפלסטינית, תישלל מהם תושבותם הירושלמית. לכאורה, עמדה ברורה ודברים נחרצים - הרי החמאס הוגדר ארגון טרור, וכיצד יתגורר אדם בבירת ישראל בעוד הוא פעיל בתנועה שאיננה מכירה בישראל ושמה לה למטרה להעבירה מן העולם? 

 

ייתכן אפילו שאין כל פגם משפטי או פרוצדורלי בהחלטת שר הפנים. על כך יכריע בג"ץ, שכן המוזהרים הודיעו שיעתרו בדרישה לבטל את החלטת שר הפנים. כלומר, הם שייכים לתנועה שאיננה מכירה במדינת ישראל, אך ישתמשו ברשות השופטת שלה בנסיון לבטל את החלטת הרשות המבצעת. אך זהו רק קצה קיצו של האבסורד המלווה פרשה זו מתחילתה, ולא ברור מה יש פה יותר - מאבק פוליטי או מאבק על מימוש זכויות בסיסיות. הדברים שלהלן לא נועדו להביע עמדה בסוגיה זו, אלא לחשוף עוד נדבכים ממציאות אבסורדית זו - מציאות שהאחראית לה, במידה לא מבוטלת, היא ישראל עצמה. הנה מעט עובדות:

 

לאחר איחוד ירושלים, ב-1967, השיתה מדינת ישראל את ריבונותה על שטח נרחב בגדה המערבית, והפכה את 70 אלף הפלסטינים שהתגוררו בשטח זה לתושבי קבע. 39 שנים חלפו מאז, 70 אלף האנשים מונים עתה קרוב ל-240 אלף - והם עדיין אינם אלא "תושבי קבע" של המדינה. קרי, שליש מתושבי ירושלים אינם אזרחי המדינה שבבירתה הם מתגוררים. האם מאפשרים להם, אם כך, לקחת חלק בניהול חייהם בעצמם?

 

לפני חודשים ספורים רעשה המערכת הפוליטית באשר לשאלה, אם לאפשר לערביי ירושלים להשתתף בבחירות הפלסטיניות למועצה המחוקקת שלהם. הוויכוח הוצג כאילו יש לישראל היכולת להחליט בנקודה זו, ומחלוקת זו הייתה בעיקרה פנים-ישראלית, כאילו בין ימין לשמאל, כאילו בין אלה שישמרו יותר על ירושלים לבין אלה הנוטים לחלוקת העיר. רק מעטים ידעו שוויכוח זה אינו אלא פיקציה, שכן בהסכמי אוסלו ישראל כבר התחייבה לאפשר לתושבי ירושלים הפלסטינים להשתתף בהליכים הדמוקרטיים של הרשות הפלסטינית.

 

והנה, אחרי לחץ אמריקני - לא ממש לחץ; רמז הספיק - הבחירות אכן התקיימו, כולל בירושלים המזרחית, והן התקיימו בידיעה מפורשת שגם חמאס יקח בהן חלק, ובידיעה שלתנועה זו יש - מה לעשות - תומכים ומועמדים גם בקרב תושבי ירושלים הפלסטינים. ובחירות

 אלה, כך דיווחו המשקיפים הבינלאומיים, אכן היו דמוקרטיות. דא עקא שהצפוי אכן קרה, והחמאס ניצח בבחירות. פלסטין הוכרזה אז לרשות טרוריסטית, ועתה מסתבר שמי שנבחרו לתפקידים מטעם החמאס אינם יכולים להתגורר בירושלים. או שיתנערו, או שיגורשו. אחרי שגרו בעיר זו במשך דורות, ואחרי שהתעודה הירושלמית נכפתה עליהם על-ידי ישראל, ואחרי שבמשך שנים לא זכו לשירותים עירוניים וממשלתיים בסיסיים מצד ישראל, ואחרי שהורשו להשתתף בבחירות הפלסטיניות, ואחרי שנהגו על פי כללי הדמוקרטיה שישראל וארצות-הברית תומכות בהם - אחרי כל זה עומדים הארבעה בפני הצורך להתכחש או להיות מגורשים.

 

אז מה היה לנו כאן? 240 אלף תושבים פלסטינים בירושלים, שמדינת ישראל אינה רוצה בהם ואינה ממלאת את חובתה לדאוג לרווחתם ולזכויות האדם שלהם; שליש מתושבי בירת ישראל, שאינם אזרחי המדינה, שגם אינם רוצים להיות אזרחים, ושרוב הישראלים אף לא יקבלו אותם כאזרחים במדינה; קהילה פלסטינית עצומה, שאינה ישראלית, ושישראל הולכת ומנתקת אותה עתה עוד ועוד מסביבתה הטבעית תוך יצירת מצב בלתי נסבל. אז מה באמת טוב יותר לישראל? לגרש תושבים מעירם על כך שנטלו חלק בהליך דמוקרטי שישראל איפשרה אותו, או להשקיע בשיפור משמעותי של חייהם של תושבי בירת ישראל הפלסטינים ובחיזוק מוסדות החברה האזרחית שלהם?

 

עמוס גיל, מנכ"ל עמותת "עיר עמים"