העלמה והמוות

מעין זיגדון יצאה לברר איך ומתי היא תמות. אנחנו במקומה היינו בודקות איך ומתי היא תשנה את השם שלה

בגיל 15 קיבלתי בפעם הראשונה תאריך תפוגה. הוא היה גרפולוג, אני הייתי שחצנית, הוא אמר שלושים, אני לא התווכחתי. את תצליחי, הוא אמר, את מוכשרת, את תהיי מאושרת, את תספיקי לעשות הכל, ואת תמותי עד גיל שלושים. ההורים שלי היו היסטריים. אבא שלי היה נחוש בדעתו למצוא את הבית שלו ולהביא לו מכות. אמא שלי היתה בטוחה שמדובר בסוטה מסוכן שמלחיץ נערות תמות. אני הייתי די מרוצה. להספיק הכל? ועוד בלי להזדקן? מעולה.

 

אז השקעתי בלהספיק, ולפחות בעיני עצמי הייתי מלכת העולם. מיהרתי נורא לעשות את כל מה שחשבתי שצריך. שיחקתי באבא ואמא עם הבחור הראשון שאמר לי שהוא אוהב אותי, עשיתי תואר שני בשביל למות חכמה ואמרתי לאבא שאני אוהבת אותו יותר. או שבעצם לא.

 

עכשיו, כשאני במרחק ריאלי מגיל שלושים, זה נהיה יותר ברור שלא רק שלא הספקתי כלום - אני עוד בכלל לא יודעת מה אני אמורה להספיק. אז החלטתי לחפש מגדת עתידות שתיתן לי תאריך תפוגה חדש. בסוף מצאתי שלוש שהסכימו לגלות לי מתי יהיה היום האחרון בחיי. קיוויתי שלפחות אחת מהן תאשש את ההבטחה שקיבלתי: חיים בלי קמטים. מצד שני, פחדתי שאולי אני הולכת לפספס משהו. הבנתי שמה שאני באמת רוצה זה להספיק הכל, אבל בלי להגיע למצב ריקבון. למות בשיאי, ולא שלושים שנה לפניו, או אחריו.

 

תחנה ראשונה: נומרולוגיה

 

רגינה טוהר גרה ביפו. הדלת שלה פתוחה וכל אחד יכול להיכנס פנימה. רק אני עושה את זה. רגינה, אולי בת ארבעים, נראית מאוד משכנעת בתור קוראת עתידות.

 

לפני שאני מציגה את עצמי, רגינה מציגה אותי: "למה לך להתעסק במוות שלך? את צעירה, יש לך גבר, אתם תחת קורת גג אחת". אני מהנהנת, אבל לא רוצה שרגינה תשים לב.

 

"הוא יציע לך נישואים בקרוב". אלוהים, האישה הוזה. "את חוששת ממוות, וזה קשור לאישה. סבתא שלך נפטרה מסרטן, אבל את לא תמותי מסרטן, ולא בשנים הקרובות. היא נפטרה בגיל ארבעים. את כנראה מאוד דומה לה מבחינה חיצונית", היא פוסקת, ופוגעת בעצב חשוף: למה אני לא נראית כמו האישה היפה ההיא, עם העיניים הכחולות, שמתה בגיל 42.

 

אני לא רוצה להגיד לה אם היא צודקת או לא, למרות שברור לשתינו שהיא ניחשה הכל נכון. תקראו לזה ניחוש מלומד, תקראו לזה חיפוש מוקדם בגוגל, תקראו לזה אינטואיציה: האישה יודעת על מה היא מדברת. לרגע אני מתחילה לחשוב שאולי זה לא הרעיון הכי טוב לדעת מתי אני מתה. מה אם היא תנחש בדיוק? מה אם היא תגיד שזה בעוד שנה? כדי להתעודד אני נעזרת בטיעון המחץ של הספקנים: אם היא כל כך טובה במספרים, איך זה שהיא לא זכתה בלוטו?

 

התמונה מסמלת איכשהו מוות, אבל בלי קשר, זה נורא יפה - כדור פורח, מגדל וכאילו שמיים פתוחים. תעשו אתם את ההקשרים, אנחנו לא חייבים להאכיל אתכם בכפית (צילום: אימג' בנק)

 

רגינה לא מפסיקה לעשן סיגריות מסריחות במיוחד ולענות כל דקה לטלפונים. "שחור?", אני שומעת אותה צועקת לשפופרת. שחור כמו כמו הקללה, לא כמו הצבע. "דברים מיניים לא טבעיים? התרת קשרים? כסף זה לא הכל בחיים", אני שומעת עוד שברי משפטים מהשיחה המוזרה שלה. מאוד חשוב לי לא להרגיז את רגינה. למרות שהיא מבטיחה לי שהיא לא עוסקת בכישוף, לא הייתי רוצה לקחת סיכונים.

 

את תאריך המוות שלי היא מגלה באמצעות נומרולוגיה, שזה אומר דף עם קשקושים. "את מקבלת ממני תאריך מיתה, שזה דבר שאסור לעשות", היא אומרת לי בקטע של ריגשי. "אבל ברגע שאני מוציאה אותו מהפה, זה יקרה. שמע ישראל שאני מוציאה את זה: השמיני בנובמבר בעוד 48 שנה בדיוק. לא, 46 שנה". חוסר החלטיות. אולי זאת הסיבה שהיא עוד לא הביאה מכה בפיס.

 

יופי, אף אחד חשוב לא מת בשמיני לנובמבר, חוץ מג'ון מילטון, ומי יודע מי זה. "זאת לא תהיה תאונה ולא משהו שיבוא בהפתעה. את צריכה לקחת את זה בעירבון מוגבל, כי אנחנו ממש קרובים לגאולת המשיח ואז הכל ישתנה. את תמותי במאבק, עם הרבה כסף ופרסום, אבל בודדה". בזמן שרגינה משרטטת לי מוות שהולם את אלקסיס קרינגטון, אני מחטטת במכתבי התודה שהיא מחזיקה בחדרון שבו אנחנו יושבות, שמופרד מסלון ביתה במחיצת גבס. צעקות מבחוץ מפריעות לה להתרכז. אני מהמרת על אירוע ירי, אבל מתברר שאבא של רגינה רק ניסה לתת דואר לשכנה מלמעלה.

 

"את תחגגי הרבה בחיים", היא מבטיחה לי בזמן שאני בוחרת קלפים מהחבילה. "אבל המוות שלך יהיה כרוך בסבל. את לא תמותי מזקנה אלא ממחלה, אבל לא מסרטן. בטוח לא מסרטן". אחד לי, אפס לסרטן, זה לא אומר כלום. אני מריצה בראש מחלות אחרות, אבל רגינה עוברת בינתיים לספר לי כמה ילדים יהיו לי (שתי בנות ובן). היא גם מיידעת אותי שבקיץ הזה או הבא אני הולכת להתחתן. רגינה כבר ממש מדמיינת אותי בתור כלה. כנראה שאני לא אעשה תסרוקת. בן זוגי, ככה מתגלה לי עכשיו, הוא אמנם גבר של אישה אחת, אבל הוא גם קרצייה בצורה בלתי רגילה, ככה כתוב בתאריך שלו, ככה כתוב בקלפים שלי וככה אומרת לי אמא.

 

תחנה שנייה: קפה

 

חדרה לא רוצה לדבר על תאריכים, או שאולי אין לה סבלנות להמציא בשבילי משהו משוכלל כמו השמיני בנובמבר. הכל אצלה קצר וחסר סבלנות. היא מספיקה לראות חמישה אנשים בשעה, שנכנסים אחד ישר אחרי השני אל חדר ספון עץ, שאפשר גם לתאר אותו כמו ספינה מפוארת שטבעה בים של עזה. את הרהיטים המרשימים היא קיבלה מלקוח מרוצה, ובהברקה של רגע מיקמה אותם לצד ציור קיר מדברי, וילונות סאטן, כיסאות מרופדים ושוקולד לינדט.

 

חדרה היפה, שנראית יותר כמו אשת כדורגלן מאשר מגדת עתידות, יושבת מול קערה קטנה מלאה במים ובפתקונים. היא לא מרימה את ראשה מכוס הקפה השנייה בחיי, משרבטת על פתק את שמי, שם אמי ושם בן זוגי, ומשליכה אותו לשחות בקערה. "את חזקה חיצונית, חלשה בפנים, הרבה עושים לך עין הרע ושמים לך רגל". יופי, כאילו שהייתי צריכה אותה כדי לדעת שהבנות בעבודה מרכלות עלי מאחורי הגב.

 

"תהיה לך זוגיות טובה", מבטיחה לי חדרה בלי לקחת הפסקה לנשום, "כסף, שלווה ואושר, ושמחה. יהיו לך חיים ארוכים, אבל את עצבנית מאוד ולוקחת הכל ללב, ושם מחכה הסוף שלך. לפני שתמותי תגיעי לכל מה שאת רוצה. יהיה לך קטע עם גבר נשוי, גבוה, הוא יבלבל אותך ויזיק לך, אבל אין לך ממה לפחד".

 

עכשיו אני מסמיקה בשיגעון, וחדרה, שקולטת אותי מנסה להסתתר, מתמהמהת עם ההמשך. רק לפני יומיים פגשתי גבר נשוי, אחד שהייתי מאוהבת בו נורא לפני כמה שנים. מה לעשות? "הגבר הנשוי הזה יכניס אותך רק לבלבלה", שומרת חדרה על שלמות התא המונוגמי. "את לא טיפוס בוגדני. הבן זוג שלך חולה על הריח של הביצים שלך". אני רוצה לשאול אותה אם היא לא התכוונה במקרה לשקשוקה, אבל היא כבר נסחפת הלאה עם זרם התודעה המפותל שלה.

 

"את חייבת להירגע", היא מזהירה אותי. "יהיה לך קשה מבחינה בריאותית. את סופגת את הכל בגוף שלך. הסרטן כל הזמן עוקב אחרייך. אבל החיים שלך לא יהיו קצרים בכלל, את תגיעי לגיל שישים, זה יכול לקחת אפילו חמישים שנה עד שתמותי. את תמותי עם הבחור שלך לידך, הוא נשאר איתך עד הנצח".

 

חדרה, בניגוד לרגינה, מדברת על סרטן. לא פלא, הרי אחד מכל חמישה מקרי מוות בישראל נגרם מסרטן. כמו רגינה, חדרה מדברת על אמצע העשור השמיני לחיי, משהו כמו גיל 76, וטוענת שבן הזוג הנוכחי יזכה לראות אותי מתקמטת עד הגיל ההוא. אני חושבת לרגע על הפרצוף שלו כשאני לא מורידה שערות כמו שצריך, ומדמיינת אותו מסתכל עלי בשיער שיבה.

 

אני מודה לה ומפלסת דרכי החוצה בין כל הבחורים שרוצים לדעת מתי בדיוק ימצאו כלה. "היא זורקת שמות?", הם שואלים אחוזי אמוק. "יש תאריכים?". בדרך חזרה העירה אני חושבת על תוכנית עסקית שתביא לי את ההצלחה הכלכלית שחדרה הבטיחה לי. אולי גם אני אהיה מגדת עתידות. כן, כל מה שאני צריכה זה רשימת שמות של בחורות, טבלת שיעורי תמותה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ואת השיר הזה של נעמי שמר שעוזר לי עם החודשים העבריים.

 

תחנה שלישית: תקשור

 

הייתי צריכה לחשוד כשגבר ענה לי לאינטרקום, למרות שקבעתי עם אישה. הייתי צריכה לחשוד כשבמקום חורבה מתפוררת בחלק נידח של העיר הגעתי לבניין מפואר בגבעתיים. הייתי צריכה לחשוד כשקלטתי שרובי, האסטרולוג האבחוני, חושד במניעים הטהורים שלי.

 

"מתי תמותי? זאת אחת השאלות הכי לא נכונות לשאול", הוא אומר מיד. "אם אני אגיד לך את התשובה, כל חייך יתנהלו סביב היום הזה. אנשים כמעט לא שואלים את השאלה הזאת אף פעם, ואם הם שואלים זה מתוך סקרנות - הם לא באמת רוצים לדעת".

 

אני מנסה להסביר לו שאני דווקא כן רוצה לדעת, שאני צריכה לתכנן, כמו כל יקה פוץ. אני צריכה לדעת אם יש לי זמן להמציא לעצמי קריירה, או שעדיף להשקיע את האנרגיות בסוטול מרוכז בהודו. אני מנסה להסביר שאם אני מתה בדיוק בעוד שנה זה משנה הכל. לטובה. אני לא צריכה יותר לחשוב על משכנתה או על למה עוד לא הפכתי את ההורים שלי לסבא ולסבתא. אבל רובי לא בעניין, ומשב הרוחניות שהוא מפזר מאלץ אותי לשים סוודר.

 

"תנסי להבין איזה כאוס היה אם כולנו היינו מסתובבים בעולם עם תאריך המוות שלנו", הוא אומר לי נסער.

 

אני עוצמת רגע עיניים וחושבת על עולם שבו רשום לכולם ביומן: "היום אני מתה". הייתי יכולה לקנות מדבקות של "יום מוות שמח" או "מזל טוב" ואפילו "דרך צלחה". הייתי יכולה לחגוג כל הזמן בלי להתפדח מזה שאתמול עליתי לרקוד על הבר. בדייט הראשון הייתי בודקת מתי המיועד מתכנן למות, רק בשביל שנראה שזה מסתדר לנו פיקס. רוצה להיות אלמנה במיני שחור? תמצאי מישהו שימות בגיל ארבעים. כן, כאוס אמיתי.

 

"אם תדעי את תאריך המוות שלך, לא יהיה שום דבר מפעים בחייך. את רוצה לקחת את הדבר האחרון שנותר לא מובן מאליו", רובי מנסה לשכנע אותי שמוות הוא המסתורין היחיד בחיים, כאילו הוא אף פעם לא ניסה להבין את אשתו או להרכיב רהיט של איקאה.

 

אבל שנייה לפני שאנחנו פותרים את הדיון במכות, רובי עוזב את החדר בכעס, לא מבטיח לי חתן ולא מבטיח לי אושר. אריאלה מחליפה אותו ומסבירה לי מה זה תקשור. היא מקבילה את הפעולה לשיחת טלפון, אלא שבצד השני מחכה הרבי מלובביץ' עם קבוצת חסידים. איך הם יודעים את התשובות? יש להם ספר למעלה, על כל אחד מאיתנו, ושם כתוב כל מה שצריך לדעת.

 

אריאלה לא מפחדת למות. לפעמים היא אפילו מחכה לזה. העולם הבא, היא מסבירה, הוא השוס האמיתי. בגלל שעל קשרים עם העולם הבא למדתי מ"מגרש השדים", אני שואלת את אריאלה אם הקול שלה הולך להשתנות. לא, זה לא יקרה, היא מרגיעה אותי. מתקשרת זה לא כמו מדיום: האנשים בצד השני לא משתמשים בגוף שלה כדי לדבר איתי, אלא נעזרים בה כדי לתקשר. היא משתתפת בשיחה, ותהיה שם לעזור לי אם מישהו יחליט לדבר מלוכלך.

 

היא מבקשת ממני לשבת בפישוק רגליים מולה ועוצמת עיניים. "אני רואה את המדריך שלי, הוא מברך אותי לשלום. אני שואלת עם מי אני מחוברת, אני שואלת אם הם מהצד המואר. קדימה, תציגי את עצמך".

 

אני מעין ואני רוצה לדעת מתי אמות, ואיך.

 

"שלום לך ילדה יקרה. היכולת שלכם להכיל את החיים בלי לדעת את התאריך שבו אתם מסיימים - זה היופי. השאיפה היא לחיות, לחוות, ולמלא את הדרך. התוכן הוא החוויה, וזאת הדרך שלך. נקודת הסיום אצלך מובילה אותך למקום שבו הקיום שלך נחווה. מה יהיה שם, בנקודת הסוף, לא נאמר לך, אלא נמליץ שתחיי כאן ועכשיו. לא את המחר, אלא את הרגע הזה. זה הרגע הנבחר שיוביל לרגע הבא".

 

איזה קטע. נראה לי שכבר שמעתי פעם מישהו מתנסח בדיוק ככה. לא זוכרת מי זה היה, אבל אני יכולה להישבע שהוא בדיוק הוריד כמה ראשים. בדרך החוצה רובי שואל אם קיבלתי את התשובה שרציתי. הוא ידע מראש שלא אקבל אותה - אחרי הכל, אריאלה היא לא רק האישה שלו, היא גם התלמידה. כן, גם אצל ההיפים יש את הסידור הזה של אדונים ומשרתים.

 

תחנה רביעית: טכנולוגיה

 

אני מגיעה הביתה בלי שום מסקנה חותכת אחת. טוב, מה כבר יכולתי לצפות ממי שחושבת שאישה מכונפת על קלף מסמנת שאני הצלחה שחבל על הזמן. מה שבטוח, כנראה, זה שהבחור שאיתי ייתקע איתי עוד קצת. לפחות עד שהכתבה הזאת תתפרסם. מצד שני, אולי המוות בייסורים שהובטח לי זה סשן בלתי נגמר של חיקויים גרועים של ג'יימס בונד.

 

אז אני עושה את הדבר ההגיוני ביותר שאני יכולה, ומחפשת את יום מותי במקום היחיד שאני עוד יכולה לסמוך עליו: האינטרנט. אני בוחרת אתר עם שאלון מפורט ביותר, מספרת לו שאני סופגת עשן סיגריות מהסביבה, שאני אוכלת פירות במידה סבירה, שאני אומרת לא לסמים אבל שותה לעיתים קרובות.

 

"מה את?", שואלת השאלה האחרונה, ואני מצפה לאפשרויות כמו חתולה, הליקופטר ובלונדינית, אבל המחשב נותן לי לבחור בין פסימית, אופטימית, סדיסטית ונורמלית. אופטימיות תוסיף שנה לחיי, פסימיות תוריד אחת. התאריך נשאר אותו דבר. ה-18 בפברואר 2062. אני אהיה בת 82 פחות עשרה ימים. כמעט בדיוק הממוצע הארצי. זוועה. יותר קל לנו לחשוב מה נעשה אם נדע שאנחנו מתות בעוד חודשיים, הרבה יותר קשה לחשוב על דד ליין משוגע כמו 56 שנה.

 

אני, למשל, אף פעם לא חשבתי על הזדקנות. או על גיל המעבר. הייתי בטוחה שקיבלתי פטור. הידעוניות לא הצליחו לשכנע אותי שאזכה לחיים ארוכים, אבל הצליחו להלחיץ אותי שאולי אחיה אחרי גיל שלושים, מה שאומר שכדאי להתחיל להשתמש בקרם פנים עם מקדם הגנה ולברר מה זה בדיוק פנסיה. אה, ואולי מישהי יודעת מה זה בדיוק ממוגרפיה? כי אני לא בטוחה שזה מה שהבנים מ"בלייזר" מציעים לעשות לנו במסדרון.