לפני 11 שנה בדיוק הציג גלעד אופיר את תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה שלו במוזיאון תל-אביב. התערוכה נקראה "חומות קיקלופיות". הוא הציג שם מבט מושהה אל הבנייה החדשה של הבורגנות הישראלית. לצד העבודות האלה הוצגה הסדרה "אל-קפיטן", בליטות קרקע ותלוליות של פסולת מחצבה, כאיזכור מקומי אירוני למצוק רב ההוד שתועד על ידי חלוצי צילום הנוף האמריקאי במאה ה-19. שמה של התערוכה, "מעשים וימים", הוא שמה של יצירה ספרותית מיתולוגית שנכתבה במאה השביעית לפניה"ס על ידי הסיודוס ובה מופיע סיפור פרומתיאוס ועמידתו לצד בני האדם. גם כאן, כמו בחומות הקיקלופיות, שם התערוכה מתפקד כאמצעי הרחקה והרחבה של משמעות.

המעבר משחור-לבן לצבע השאיר את אופיר עם אותו מבט איטי, מרוכז ומתמצת, אל דברים שנמצאים בלב הנוף. בתערוכה חדשה בגלריה גורדון הוא פורש מספר סדרות מהזמן האחרון. העבודות גדולות, 120/150 סמ'. קבוצה אחת מציגה הריסות של מבנים ארעיים בצפון הנגב, המוטלים כמו גוויות על פני מישור שומם. היכולת להפוך ערימה של כלונסאות, לוחות פח, קרעי רשת וחבלים למשהו בעל קיום אורגני היא דבר שמייחד את גלעד אופיר. לא רק השהיית המבט שמארגנת וממשמעת את הסתמי לכאורה, אלא גם היכולת שלו להפיח בדבר מה חיים ובאותו זמן להתאבל עליו.
העבודה של אופיר קשורה למסורת דוקומנטרית בעלת אופי טיפולוגי. צלמים העוסקים בפרקטיקה המסוימת הזאת, שהוריה הגרמנים הם ברנד והילה בכר וסבה האמריקאי היה ווקר אוואנס, פועלים בשיטות פסאודו מדעיות: האוביקט המצולם נחקר על ידי המצלמה במבט שיטתי פרונטאלי ונאסף למעין ארכיון. באופן כזה פעולת הצילום הופכת למחקר אודות תרבות. בתוך המצע המנוכר הזה, שאומץ בארץ על ידי מספר אמנים, מתקיים מרחב בלתי מוגדר שבו מתנסחת אמירה פרטית. לאורך השנים גלעד אופיר אומר משהו פוליטי מגובש על תרבות מקומית. הוא התחיל מנופים שנפגמו על ידי בנייה זרה ואלימה והוא ממשיך לטפל בנוף באותו מבט.

מעבר למילים
הדבר שייחד אותו מתחילת הדרך ומקבל העצמה ודיוק בתערוכה הזאת קשור במבט המסוים הזה. מה יש בצילום של תל מלאכותי, עשוי אדמה שחורה, אבנים, פיסות פלסטיק שחור ועשב צעיר עקשני שמזדחל על פניו. או בתל אבנים שכל אבן קטנה בו גלויה ומדויקת. אותו דבר מצמית שמעבר למלים, שהיה שם לפני אחת עשרה שנים בצילום שחור-לבן של עץ ברוש יחיד. משהו מוכר כמו איבר בגוף, נוכח במלוא פגימתו, ארעי ומלא בצער וביופי.
זה כל היופי
רעות פרסטר ממשיכה לטפל בעקביות בסממני היופי הנשי. בתערוכה הנוכחית שלה, "היופי שלי השכל שלך", היא מציגה מספר סדרות של צילום מעובד ועבודת וידאו אחת: "יופי לך". המקור לאחת הסדרות הוא דיוקן מבוים אחד של פרסטר, חבוקה בזרועות בן זוגה. הדיוקן צולם על ידי רלי אברהמי על פי הדגם המופיע מידי שבוע ב"מדור המשפחתי" בעיתון הארץ. בניגוד לעבודות קודמות שלה, בהן רעות עצמה רקמה וניקבה דיוקנאות שלה ושל נשים אחרות, בעמלנות נמלים, לעבודה הנוכחית יש שותפים. מלבד רלי אברהמי נמצאים בתהליך גם אמן האוריגמי פול ג'קסון שקיפל וחתך את המקור, הצלם אברהם חי שתיעד את הצילום המשובש והחזיר אותו לג'קסון ששוב חתך וקיפל, עד להתפרקות של הדימוי. חמש גרסאות גריד כאלה מופיעות על קירות הגלריה.
בעבודת הווידאו, שאורכה חצי שעה, רעות פרסטר עומדת ומתאפרת לאיטה מול המראה. הפנים שלה, היפות ממילא, הולכות ומתכסות בכל מה שנשים עושות לפניהן כדי לצאת חמושות לעולם.

מתוך התערוכה. התפרקות הדימוי
רעות פרסטר מקפידה, מאז ומתמיד, להימצא באיזור הדמדומים שבין כאב לחיוך. תמונת הסטילס עם זוג האוהבים הולכת ונפצעת ומשתבשת, אבל הופכת למשהו שמזמין את הצופה להושיט יד לקיפולים, להשתעשע ולהפוך בהם. כך גם שביל הדשא המלאכותי המוביל את הצופה מדלת הגלריה פנימה וכך גם הרצינות התהומית שבה פנים יפים עוטים על עצמם מסיכה. כי היופי הוא שלה, השכל – תמיד של מישהו אחר.