עובדת סכו"ם
ביקשנו מאריאנה מלמד כתבה שתסביר למה היא כל כך אוהבת לבשל. מתברר שזה לא רק בגלל שיש לה מדיח
לפעמים האושר טמון בקערת נירוסטה ענקית ומצוחצחת שבתוכה בערך עשרה קילו בשר טחון. פעם אחת, במטבח של יועזר בר יין, הרשה לי מי שהיה אז השף של המקום לחוות את האושר במו ידי. "רוצה ללוש?", שאל, ובעיניו התכולות ניצת איזה זיק של שותף לחטא, של הנאה שזר לא יבין אותה. "בטח", לחשתי והלכתי לקרצף ידיים באדיקות של כירורג. אחר כך שקעו הידיים במאסה רכה של בשר חי ותבלינים, ושעה ארוכה, בתנועות מיומנות ובמרץ, הפכו החומרים למה שיהיה יותר מאוחר פאטה כפרי. אבל מה שיהיה יותר מאוחר עניין אותי פחות. הפאטה יצא אמנם טעים ביותר, אבל לא בגלל זה אני אוהבת לבשל.
כבר שנים שאני מונה בפני חברים את התירוצים הרגילים - להכין ארוחה לזולת פירושו לומר לו, בעצם, אני אוהבת אותך. או לפחות אני מחבבת אותך די הצורך בשביל לצאת מהבית, לבחור בזהירות פלפלים, לחפש את האורז הכי מבושם שיש ואת בשר העגל הכי ורדרד, לשדך אותם לצמחי גינה טריים ולעגבניות מקולפות וקצוצות ולעשות לך פלפלים ממולאים יותר טובים משל סבתא שלך.
תירוץ אחר הוא שכך זול יותר, אם כי חייבים להודות שהטיעון הזה לא לוקח בחשבון את שעות העבודה המושקעות בעוגת השכבות המפוארת שתיעלם בסוף הסעודה, ללא עדות למאמץ. תירוץ נוסף, אם תרצו, מבוסס על התחסדות מנומקת: אמנות הבישול הביתי מבטיחה לבני הבית שלא יולעטו במגוון כימיקלים. רק שבישראל, מי שאינה טבעונית אורגנית אדוקה לא תוכל להשתמש בתירוץ הזה ולנצח. הרי מתקפת החומרים הלא-מובנים מגיעה אל תוך הבית עם כל מלפפון צעיר ותות רענן, עם כל תרנגולת מרוטה היטב ואפרסק שמנמן.
רוב החברים שלי לא מבשלים בכלל. גם רוב החברות. אלה שצוידו במשפחה ובילדים מקפידים על המינימום ההכרחי לתזונת הטף, וזה לא משנה שאחר כך הם מאשימים את הזאטוטים עצמם בהנצחת השילוש הקדוש המבורגר-צ'יפס-קטשופ. רוב החברים שלי עסוקים מכדי לאכול ארוחות מסודרות מדי יום ועייפים מכדי להפוך את סופי השבוע שלהם לאורגיות מטבח פרועות.
אבל יש גם אחרים, שעבורם ההתייצבות בין הכיריים לכיור היא בריחה מיומיום מעיק וטורדני. כאלה שלא נרתעים מקיפול בצק עלים שוב ושוב, לגמרי לבד, עד שיצא קצת יותר טוב מזה שקונים קפוא. כאלה שהמחשבה על שוק טלה בתנור, באפייה איטית של שש שעות עם ארבעים שיני שום, מעלה על פניהם חיוך של תקווה ולא הסתכלות מבוהלת בשעון. אני חלק מאותם אחרים.
מסטיק פיצה
כשהייתי ילדה החלו להישמע הקולות הראשונים שיצאו נגד המשטר הדיקטטורי שכבל נשים למטבח. אמא שלי אימצה מיד את התורה החדשה, וטוב שכך: אני עדיין זוכרת ערבים שבהם ישבתי מכווצת על כיסא קטן, תוהה מתי היא תפסיק לרטון ומתי ינשור האפר מן הסיגריה שלה לתוך מרק האפונה. באורח פלא, האפר מעולם לא נשר. היא בישלה ביעילות ובחוסר חן מתודי, וכשאבי התנדב לקחת על עצמו את העול מעתה ועד עולם, מיד הסכימה בהקלה. לשמחתנו, אבא שלי היה בן לזן נדיר של גברים שמבשלים במאור פנים ובשירה, ואחר כך מביטים באהבה אין קץ בבני הבית ובאורחים הנהנים מפרי עמלם ונכנסים למטבח לעוד סיבוב.
לי, כך אמרו, יש ידיים שמאליות. בהתחלה שמעתי את זה רק מפי אמא שלי, ואחר כך השתכנעה כל הסביבה. עד כדי כך שיום אחד הלכתי להוכיח את ההפך, ורכשתי גובלן בדמות מיקי מאוס וחוטים צבעוניים כדי לרקום אותו במו ידי. זה עלה לי בדמי כיס של שלושה חודשים, אבל המחיר האמיתי היה לשמוע שוב שעם הידיים השמאליות שלי עדיף כבר שאשב לקרוא לפני שמישהו ייפצע. נעלבתי, הפנמתי והשלכתי.
אני לא זוכרת את הסיבות, רק את האירוע הראשון שבו הכל התחיל להשתנות. הייתי בת עשר. הלכתי להסתפר. בימי התום הרחוקים של סוף שנות השישים, ילדה היתה יכולה לעשות זאת לגמרי לבד. במגזין נשים שקראתי שם בגנבה הופיע מתכון של פיצה ביתית. ביקשתי רשות לגזור, גזרתי עקום מאוד והלכתי הביתה, נוצרת סוד גדול.
למחרת הוצאתי את יתרת דמי הכיס על גבינה צהובה, שמרים, ומשהו מסתורי שקראו לו "אבקת אורגנו" ונחשב אז לחידוש מרעיש במכולת. חזרתי הביתה, קראתי שוב ושוב את ההוראות, ועשיתי בדיוק מה שכתוב. שלוש שעות מאוחר יותר, במטבח מפויח ומול שני פרצופים בוגרים משתאים, ייבבתי כתינוקת ומיאנתי להתנחם. קרש גדול ומפוחם שכב בתנור, עדות לכישלוני הצורב. אכן, ידיים שמאליות.
בשנים שלאחר מכן הידיים האלה תבעו שוב ושוב את עלבונן ולא היו מוכנות להתנחם. המשכתי בניסיונות חשאיים לייצר פיצה ממתכון שכבר היה מרובב ומסמורטט כולו, אבל עדיין נשמר בתיבת התכשיטים האחת שלא הצלחתי להרוס. בעקשנות, בכעס, בדמעות, ואחרי חצי שנה של פיח או עיסה נוזלית, פתאום היה בתנור קרש ראוי למאכל אדם. ואני עשיתי אותו. אני, עם הידיים השמאליות שלי. לגמרי לבדי.
מכאן עברו עוד הרבה פיצות מוצלחות שכל אחת מהן היתה סיפור של מאבק: עם הסכין הסורר וקרש החיתוך המחליק מעצמו לרצפה, עם הגבינה שמתגרדת לה בלוויית קצת דם מהאצבעות הלא מיומנות, עם השמרים, אותם בריות מסתוריות, ספק-חיות, שגחמותיהם וחוסר הידע שלי גרמו לכך שהבצק ייראה לפעמים כמו פח מגולוון או סופגנייה מפלצתית.
אבל יותר מכל היה זה מאבק נחוש ובלתי מתפשר, אם כי לגמרי לא מודע, בתגית שאמא הדביקה עלי. אני חושבת שגם היא לא ידעה מה מסמן ההישג הקולינרי הזה בדרמה של יחסי אם בת; אני בספק אם היא זוכרת איך מדי פעם, כשהייתי מצליחה לבשל משהו באופן מתקבל על הדעת, קיבלתי איזה המהום של הערכה מעולם המבוגרים, אבל תמיד בלוויית ה"את לא חושבת שזה בזבוז זמן?" המשתאה. במילים אחרות, שבי, תקראי משהו.
תעלומת הפרה האפורה
מסיבות שאינן קשורות בזריזות ידיים או בהיעדרה, יצאתי מן הבית לחיים סטודנטיאליים בגיל שבו רוב האוכלוסייה עדיין נמצאת בתיכון. רחוק מעיניים בוחנות, ממבטים שכדי לקרוא אותם נכון צריך לעבור חיים שלמים במחיצת המביטה, היו לידיים שלי חיים משלהן. הן נהנו לברור עגבניות, וכבר לא הפילו את כל הערמה של הירקן. הן למדו לבחור סכינים שמותאמים ליכולת האחיזה שלהן, ולא לוותר עד שמוצאים את הסכין שיהיה באמת נכון ונוח. כזה שהולך ונמשך מכף היד עצמה, ממש כאילו נוצר בדיוק עבורה.
כשמצאתי את סכין השף הראשון שלי, אפילו לא ידעתי שקוראים לו כך. הוא פשוט היה סכין של בוגרים, של אנשים רציניים, של כאלה שלא ייתנו לו להחליק לרצפה או לפצוע את העור. התאהבתי בו, והוא מצידו לימד אותי לחתוך נכון.
מעולם לא למדתי לבשל בצורה מסודרת, ולרוב לא למדתי מספרים. כשהניחו לי, התבוננתי - באבא שלי שהמשיך לשיר במטבח, בסבתא שהתעקשה להכין בצק לשטרודל בעצמה, פרוס על פני כל שולחן המטבח. בטבח סיני קוצץ עולם ומלואו במהירות אימתנית בעזרת קופיץ. איכשהו חלפו להן שנים של ניסוי וטעייה, שכללו שטויות איומות כמו זרעי קימל בסלט פירות או חצי בקבוק רוטב סויה על סטייק.
לזכותם של השותפים לארוחות תמוהות בעבר צריך לציין שאף אחד לא נעלם מחיי בגלל שוקי אווז נאים למחצה או עוגת גבינה שהיתה בטונאדה בלתי נסבלת. זה המקום להודות לכולם על הסבלנות ועל תפקידם כצופים אילמים בדרמה הנמשכת ביני לבין אמא, שגם הם לא ידעו עליה דבר.
הייתי כבר בת שלושים כשהתחלתי סוף סוף ליהנות מן האלכימיה הזאת, שראשיתה בחומרים ובידע מצטבר ואחריתה בבני אדם מגרגרים מעונג. עם הזמן שכנעתי את עצמי שאני אוהבת גם את מה שקורה באמצע, בזמן שביף ולינגטון רובץ בתנור, ואין לי מושג אם הוא יהיה מוכן כשיגיעו תריסר האורחים, או שעדיין מדובר בחתיכת פרה מתה, או גרוע מזה - אפורה כשק ורכה ככדורגל. הבנתי שאני יכולה אפילו לחבב את אי הידיעה בנוגע לאיך יצא הפעם הסופלה תרד, גבעה נאה או אמפיתיאטרון שקוע. לאט לאט גיליתי שהחרדות לעולם לא ישככו, ואילו המיומנות תלך ותתפוס את מקומה הנכון בחיי.
לאט, אחרי המון התנסויות, יכולתי לפעמים להתבונן מבחוץ על הברייה הזאת שנוטשת ספר לטובת מחבת, ולגלות שאני די מרוצה ממפעלותיה. שתי הידיים השמאליות הפכו למכונות יעילות למדי, במונחים של חובבת: לעולם לא אוכל ללהטט בהפיכת חביתיות בהקפצה אלגנטית, אבל בדיוק בשביל זה המציאו שלל מריות ושפכטלים לתפארת. לעולם לא אשמיע את הסטקטו הקצוב של טבחים שקוצצים במהירות את הירקות שלהם, אבל אוכל להתהדר בכך שגם שלי יוצאים מן הקרש בקוביות אחידות ויפות.
זה המקום להודות לשינויים התרבותיים שחלו מאז ימי ראשית הפמיניזם בישראל, ושבגללם כבר מותר לנשים שרוצות בזה להיכנס למטבח לא כדי לייצר ארוחה מהירה למשפחה וגם לא כדי להיקרא עקרת בית למופת. בערך שני עשורים וחצי אחרי הפיצה המוצלחת הראשונה שלי הפכנו לאומה עם אופנות אוכל מתחלפות, עם טבחים סלבריטאים, עם ריבוי בלתי טבעי של מסעדות גורמה, ועם הכשר חברתי מלא לבלות שמונה, עשר או עשרים שעות בתכנון ובהפקה של סעודה ערבית אחת.
עם ההכשר הגיעו ההגזמות. מחבתות הנחושת שסחבתי כל הדרך מפריז; המכשיר הקרוי טוליפ, שמיועד אך ורק להפיכת שוק הכבש בתנור; שלל רוטט של תבניות סיליקון וסירים ייעודיים וסכיני חיתוך לכל מלאכה; ועוד אלף פיצ'פקעס זעירים וחמודים שמדי פעם מוגלים למחסן, כי מי באמת צריך אביזר לגלעון דובדבנים או כפית ליצירת עיגולים מושלמים מבשרו של אבטיח. ורק כשהתחלתי להבין שמדובר בהגזמות, נדמה לי שהתחלתי להשתחרר מעט מקולה של אמא.
זה קרה בסעודה שהיו בה לא פחות מארבעים ושבעה משתתפים. קצת לפני שהגיעו שמעתי קול קטן בתוכי אומר "די כבר, די להוכיח". היסיתי את הקול, כי היה צריך לבדוק במהירות מה קורה להאם בנוסח וירג'יניה שהשתזף בתנור בעודי מערבלת ציר בקר אל תוך הריזוטו אספרגוס, ומקווה שריבת הפלפלים בשלושה צבעים לא חריפה מדי.
בסופו של הערב ההוא, בידיים לאות אבל כבר לא שמאליות, אמרתי לעצמי שבאמת די כבר. בשנים שהפכתי מאסון מהלך במטבח למי שכולם שמחים לשלוח אצבעות אל הסירים שלה, הבנתי שאני עושה את זה גם מפני שעדיין לא מצאתי דרך פשוטה יותר להביע פרץ של חיבה לזולת. אבל אולי הזולת כבר יודע שאני מחבבת אותו. ואולי אפשר להפסיק להתאמץ, ולפעמים, כשאף אחד לא רואה, להגניב הביתה מאמא-עוף.
הבא בתור הוא מוס
החוכמה העממית גורסת שעד שאין לך ילדים משלך, לא תוכלי לשנות באורח משמעותי את דפוסי ההתנהלות בינך לבין אמא שלך. כשבתי הביאה פתק מהגן ובו תביעה לשלושה קילו בורקס תפוחי אדמה לכבוד ארוחה משותפת של הורים וילדים, כבר יכולתי לחשב במדויק את כמויות הבצק שאכין בעצמי על מרכיביו השונים. בלי להתבלבל ידעתי שמדובר במינימום שלוש שעות עבודה, קרוב יותר לארבע, כי זה יהיה אקט חינוכי לתפארת לשתף את הטף במלאכה. וכשהם משתתפים, הכל נמשך זמן רב מכפי שחשבנו, כולל הטיפול בשלוליות ביצה ובגבעות קמח על השטיח.
ילדי סבורים שאני יודעת לעשות כל דבר בידיים, מעפיפונים ועד לעוגיות שיבולת שועל. ואני מאמינה שיש להם ידיים מצוינות וחמודות, ושהם יוכלו לעשות בהן כל מה שירצו. לא הרחק מן הבית יש קונדיטוריה מצוינת ובה מולכת שפית קונדיטורית צעירה ונמרצת. עכשיו תורה להוכיח. ולמה שלא תתחיל עם בורקסים.