האור שבקצה המזרון

כשנפרדתי באחרונה מאשתי שכרתי דירונת בקיבוץ. 43 מ"ר במבנה משנת 43'. למרבה המבוכה לא לקחתי בחשבון מה קורה כשמכניסים לדירה כזו שני מעצבים. תוך שלוש דקות הואשמתי בביזוי המקצוע, חוסר טעם, עוורון צבעים ורצח

לפעמים יוצא לי לשכב על הפוף הכחול בחדר, לשים צ'ארלי פרקר באוזניות ולהיסחף לאט למשפטים ארוכים שמתקדמים במעגלים, כמו זוג רקדנים, חוצים את הרחבה בסרט ישן, כשיורד קצב הלב ומתופף לאט, פולסים של שלווה, פעם, פעמיים ושוב. ובמבט לא ממוקד אני נסחף בזרם, נושם, נושף, נשמט, נרגע, נשלט על ידי המוזיקה שכמו מערבולת של חול על קצה דיונה משורטטת בקווי גלים, צלילים שמתחילים, מתגלגלים, מערסלים אותי דרך חבל הטבור המוזיקלי של האוזניות, ישר לתוך...

 

"קום, דביל!" אורן משך את החוט של האוזניות ותלש לי אוזן. הוא הסתכל עלי וצחק "מה קורה לך?"

"שעה שאנחנו דופקים על הדלת", נכנסה שרון. היא נעצרה מולי והסתכלה סביבה. "תגיד לי, אתה בטוח שזה עציץ של גרניום פה? אתה נראה מסטול".

 

שרון ואורן. אנחנו נפגשים לפעמים לפרויקטים משותפים. שרון היא מעצבת פנים, ואורן מעצב מוצר. שניהם רווקים וצעירים ממני בערך בעשר שנים, ושלושתנו יחד עובדים טוב כצוות. אורן ואני משתוללים, ושרון שומרת שלא נעשה יותר מדי שטויות. הזמנתי אותם לארוחת ערב וסקיצות לפרויקט חדש.

 

"בחוזה השכירות של הקיבוץ כתוב שאסור לי להשתמש בסמים", אמרתי והרמתי את עצמי מהרצפה, "אני לא מבין איך הם מצפים בכלל לקבל בנים חוזרים. פלא שהתנועה הקיבוצית בהפרטה? אפילו את המתנדבות הם החליפו בעובדים פיליפינים".

 

"אבל איך בכלל אתה מביא לכאן בחורות?" שאל אורן

 

אני לא בן חוזר. כשנפרדתי מאשתי לפני כמה חודשים שכרתי לעצמי דירונת בקיבוץ. 43 מטרים מרובעים במבנה משנת 43'. למרבה המבוכה לא לקחתי בחשבון מה קורה כשמכניסים לדירה כזו שני מעצבים. תוך שלוש דקות הואשמתי בביזוי המקצוע, חוסר טעם, עוורון צבעים ורצח. הודיתי באשמה הקלה - רצח - וכפרתי בסעיפים החמורים באמת. קרב מעצבים עלול להידרדר מהר מאוד למלחמה כוללת.

 

"זאת דירה שכורה", ניסיתי להתגונן, "שכורה!"

"אבל איך בכלל אתה מביא לכאן בחורות?" שאל אורן. "חוץ משולחן העבודה עם הרגליים הכפולות הייתי זורק הכל לפח".

"תגיד לי", אמרתי, "נראה לך שיש לי כסף להשקיע בדירה שלא שלי? הכל איקאה. אני לא יכול כמוך לצקת את כל הרצפה העקומה הזאת באפוקסי".

"נו, אבל באמת", אמרה שרון, "מה אתה עושה כשאתה מביא הנה מישהי? אני לא הייתי נשכבת על המיטה המכוערת הזאת בחיים".

"מי עושה את זה על המיטה?" עניתי, "אני מוריד מזרון אחד אל השטיח. עם הכריות כאן והפוף הכחול הגדול אפשר להשתרלל על כל החדר. זה מכפיל את השטח הממוזרן", שאלתי ביטוי מדוד אבידן. "אפילו את פינת העבודה יצא לי כבר לנצל".

"אוי, תהיה רציני", אמרה שרון, "וכשהן באות הן רואות ישר קבלת פנים של מזרון על כל הרצפה, כריות וקונדומים?"

"את צוחקת?" אורן החליף צדדים בקרב והחליט לעזור לי. "למה את חושבת הן באות? ובכלל, ראית הרי מה קורה אצלי".

 

לאורן יש שני חדרים על גג פרטי. הוא יצק בהם רצפת אפוקסי אדומה והתקין מיטה שעיצב בעצמו, תלויה בחבלים מהתקרה. אזיקים ורודים וצעיפי משי שחורים משלימים את ההצהרה העיצובית: "כאן מזדיינים!"

"אהה אורן, גם אצלך זה לא צורה", החזירה לו שרון ופנתה אלי: "ואתה חייב לעשות משהו עם הקירות והאור הזה".

 

נראה לך ששכחתי שבנות לא מזדיינות באור ניאון לבן?

 

"ברור, אלא מה?" השבתי, "נראה לך ששכחתי שבנות לא מזדיינות באור ניאון לבן? מלמדים את זה בקורס 'מבוא לתאורה'. אני נשאר עם האור הנמוך מהפינה ומתגבר בנרות על המדפים".

"אני לא יודעת", אמרה שרון. "הצבע של הקירות לא נראה לי".

"את מדברת?" הרגשתי שהיא עשתה טעות והתקפתי. "אצלך יש בסלון קיר ירוק-פיסטוק, כמו קופת חולים. איך מישהו מוכן בכלל לשכב איתך שם".

 

אבל שרון רק הסתכלה עלי כאילו אני אידיוט מוחלט. היא שמה את הידיים על המותניים, הבליטה את הכתף הימנית וצודדה את הראש. "אני כאילו מה זה בלונדינית?" היא החליקה יד על השיער שלה "ואתם כזה - גברים? כאילו דה?"

"עזוב, עזוב", הציל אותי אורן, "אין לה מושג מכלום. מה אפשר לצפות מצמחונית שקוראת לסטייק ברוטב חרדל 'רצח'". ביצענו נסיגה לכיוון המטבחון. אנחנו כבר יודעים איך לשנות את נושא השיחה כשיש לשרון טיעון מנצח.

 

האימייל של המעצב שירד מהפסים