איך אפשר לדעת מתי להפסיק לחפש?

כשאני פוגש מישהו חתיך וחמוד, איך אני יכול לדעת שהוא הטוב ביותר? הרי תמיד יכול לבוא מישהו יותר יפה, יותר שרירי, יותר חכם, יותר רגיש, או כל התכונות האלה גם יחד. אני מניח שבקזינו של האהבה, אני אמור לשים את הכסף על הבחור שהכי נראה לי ברגע בו אני מרגיש מוכן לזה

מאז ומתמיד גיליתי עניין במערכות יחסים של חברים וידידים שלי עם בני הזוג שלהם. ככל שהם קרובים יותר לגיל שלי, כך מערכת היחסים שלהם יותר מעניינת אותי. אני חושב שזה חלק מהלימודים האוניברסליים שלי לגבי אהבה.

 

השבוע תחקרתי את שירי, חברתי למשרד, על היכרותה עם החבר שלה. האמת היא שזה קרה בעקבות עצתה הנחרצת שאפסיק כבר עם הדייטים, מבטיחים ככל שייראו. מסתבר שלפני שהיא הכירה את חברה לחיים היא עברה תקופה ארוכה של דייטים וסטוצים, עד שהחליטה שזה לא בשבילה. האלטרנטיבה שלה היתה לצאת לברים עם חברה קבועה, ופשוט לשתות ולהסתכל על בנים. כך בעצם היא הכירה את יוסי, על הבר. "תמצא לעצמך דרינקינג באדי ופשוט תצא לשתות", היא סיכמה, "רצוי תמיד באותו מקום".

 

מרתון "באפי" בסופשבוע

 

לא ממש הספקתי ליישם את העצה הזאת, שנראתה לי סוג של אתנחתה מעולה, במיוחד לאחר בליינד דייט כושל ומכוער במיוחד. מי שהצליח להפוך את הקערה על פיה היה אלעד, בחור חמוד שגר בבאר שבע ולומד שנה ג' לתואר ראשון באוניברסיטת בן גוריון. אלעד ואני הכרנו באטרף-דייטינג, בזכות העובדה ששנינו אוהבים את הסדרה "באפי ציידת הערפדים". התכתבנו קצת באינטרנט, והזמנתי אותו למרתון באפי ב-DVD אחרי שהסתבר שהיו כמה פרקים שהוא פספס. מכיוון שהוא אמור היה להגיע לסופ"ש אצל חברים בתל-אביב, סיכמנו שיעצור אצלי לכוס קפה ולפרק נבחר של "באפי". בפועל הוא הגיע בשישי אחר הצהריים לקפה ועזב ביום ראשון בבוקר.

 

דיברנו הרבה, יצאנו לאכול סושי, ובין לבין ראינו פרקים של "באפי" מכורבלים בתוך שמיכת הפוך. אני חייב להודות שזה עשה לי משהו. לא פחדתי מהמחשבה על "לאן זה יוביל עכשיו", אלא פשוט נהניתי להיות איתו. הוא חמוד אמיתי ונראה טוב, אבל בניגוד לפנטזיה על החבר המושלם שיהיה לי (חתיך בטירוף, בעל תחומי עניין דומים לשלי ובעל אינטליגנציה רגשית גבוהה במיוחד), בסיומו של סוף השבוע יכולתי לראות די בבירור את החסרונות שלו. זה לא שחיפשתי אותם, הם פשוט היו שם. אפילו ניסיתי להתעלם מהעובדה שהוא לא מספיק מאתגר אותי אינטלקטואלית ולא מסתדר טוב עם רגשות, אבל כמו תמיד בחיים, היה חייב לקרות אחרי זה משהו שידגיש את החסרונות האלה.

 

ביום שני התקשר אלי אבי ושאל אותי אם יבוא לי להיפגש ביום שלמחרת לקפה. כששאלתי על החבר שלו, הוא אמר: "החבר עובד. ראית מה זה? הוא אמנם פולניה היסטרית וקנאית - אבל היא עובדת מחר. לפחות נתתי לו להרגיש רע עם זה". בהתחלה קבענו לצאת לארוחת ערב קלה בבית קפה, מכיוון שאבי חשש שאם הוא יבוא אלי הביתה, לא יהיה לו הסבר לחבר הקנאי. אבי טען שהחבר הזה לא יאמין לו לכלום אם לא ניפגש במקום ציבורי, ומובן שלי לא היה אכפת. להיפך. אפילו קצת חששתי מסיטואציה אינטימית איתו. מהר מאוד חששותיי התאמתו; כבר מהדרך הוא אמר שעדיף שלא נצא ושהוא יבוא אלי ונראה איזה סרט או משהו.

 

הוא הגיע, וברגע שהוא נכנס הביתה היה ברור שאפילו לא נצא החוצה לקחת סרט. ישבנו בחדר האווירתי שלי ופיתחנו לאט לאט שיחת נפש שארכה כשעתיים, על הילדות שלנו, ועל התפישה שלנו את האהבה. הוא סיפר לי על החבר שלו, ועל ההוא שהיה לפניו. אני סיפרתי לו על הקשרים שהיו לי. סיפרתי לו גם על אלעד. מהר מאוד הגענו לדבר קצת על פסיכולוגיה ועל שיעורים שלמדנו בחיים, וריגש אותי לדעת שעדיין יש אנשים כאלה, שנראים טוב וגם מכילים בתוכם את ה"אצילות הרגשית" הזאת, שנבנית לדעתי, ברוב המקרים, בעקבות טיפול פסיכולוגי בריא וטוב.

 

פתאום חילחלה בי אמונה עמוקה, שלא אשאר לבד כל החיים

 

כשהוא הלך ונכנסתי למיטה, הרגשתי קורטוב של אופטימיות. פתאום חילחלה בי אותה אמונה באמת עמוקה, שלא אשאר לבד כל החיים. שיום אחד באמת תהיה לי אהבה גדולה. התחושה הזו נותנת בעיקר מנוחה מאיזה קול פנימי שתמיד צועק שם וגורם לנו לחפש כל הזמן, ועם כל אחד שאנחנו פוגשים, הקול הזה בתוכנו שואל שאלות, בין אם אנחנו רוצים או בין אם אנחנו לא. כשהקול הזה "מסופק", זו באמת הרגשה של מנוחה. פתאום האנרגיות שאנחנו מקריבים ל"טיפול" בו מנותבות למקומות אחרים.

 

בבוקר חיכתה לי הודעת טקסט מאלעד: "חושב עליך". ההודעה נשלחה באמצע הלילה, ולמרות שהיא באמת חיממה לי את הלב, הבנתי שאין מה לעשות. אלעד לא מספיק פתוח רגשית, ולא מספיק מראה שהוא באמת מתלהב ממני ומתעניין בי, וזה קצת מפחיד אותי. הוא אומר שאני חמוד ושהוא רוצה להיות איתי בקשר, אבל מצד שני אני לא באמת מרגיש שאכפת לו אם נהיה בקשר או לא. במהלך השבוע, כשחזר לבאר שבע, בקושי דיברנו, וגם אם דיברנו זה היה על דברים לא כל כך מעניינים. מין תחושה כזאת שאנחנו "צריכים" לדבר, למרות שאין כל כך על מה.

 

הקשבתי לקול הפנימי שלי, שקצת ביאס אותי ואמר לי שאלעד לא מתאים לי, גם אם הוא חתיך וחמוד. אני מניח שהבילוי הביתי עם אבי קרה בעיקר בכדי להראות לי שדווקא על החיבור האינטלקטואלי-רגשי הזה, שלא קיים עם אלעד, אסור לי לוותר. וחיבור אינטלקטואלי-רגשי קורה בדרך כלל בשיחות הראשונות, בהן אנחנו אמורים לזהות קצה של אותו שורש עמוק ומעניין.

 

בתהליך שעברתי בתקופה האחרונה הגעתי למסקנה שמגיע לי את הכי טוב באהבה. שאסור לי להתפשר. אבל כשאני פוגש בחור כמו אלעד למשל, איך אני יודע שהוא הטוב ביותר? הרי תמיד יכול לבוא מישהו יותר יפה, יותר שרירי, יותר חכם, יותר רגיש, או כל התכונות האלה גם יחד. איך אני יכול לדעת שדווקא הבן אדם שאני פוגש ברגע מסוים הוא "הכי טוב" בשבילי באופן כללי?

 

אני מניח שבקזינו של האהבה, אני אמור "לשים את הכסף" על הבחור שהכי נראה לי ברגע בו אני מרגיש שאני מוכן לזה. גם אם זה אומר לרדת מצמרת הברוש של הפנטזיה, שם רובנו תמיד תקועים, ולא משנה מה אנחנו טוענים שאנחנו מחפשים.