האלות של פורוס
אחרי שלמדו על בשרן שלא רק הים זורם אלא גם הגשם - ולפיכך גם הן, יצאו השייטות סוף-סוף לדרכן. לירז אקסלרד עדיין לא מבינה מי-נגד-מי בים, אבל מגלה שהכל אפשרי: תרופות מלימונצ'לו, קו זינוק שעשוי מים, ומעשים שעושים במפרשים סוררים
לירז אקסלרד, יוון
פורסם: 12.06.06, 10:17
אני יושבת על הסיפון המוצל של היאכטה שלנו במעגן היפה של פורוס, יוון. כוס יין אדום, תיכף שקיעה, בתים קטנים ויפים כמו קוביות של לוגו מכסים את הגבעה שמולי, איש צולה זרועות תמנון על גריל פתוח ברחוב הראשי, בתי הקפה של המרינה מלאים. הבחורים הישראלים שפגשנו בטיסה עושים רונדלים עם היאכטה, מחפשים חניה. "לפעמים", אומרת יעל מילוא, מארגנת המשט, "זה יותר קשה מאשר בתל אביב". ואתם, מה אתם עושים עכשיו?
תקציר המאורעות
כלום לא עבד כמו שצריך אתמול. גם לא הפלגנו לשום מקום. סתם הלכנו ברגל, בגשם שוטף כאילו לא אמצע יוני, לאכול ארוחת ערב במסעדה של וואסילי. וזאת, בהחלט לא היתה התוכנית ליומו הראשון של המשט.
בטלה או אתגר? (צילום: לירז אקסלרד)
הגענו למרינה kalamaki, עיר קטנה בשולי אתונה באמצע היום. היה חם. הים היה כחול, השמים נאים והכל נראה מבטיח. רק לעשות צ'ק-אין ולהרים עוגן. אבל לא הכל עלה יפה (בטח שלא העוגן): הדרכון של הסקיפרית בתיה לא חזר מהמשטרה, הקשר ביאכטה של הסקיפרית צופי לא עבד, וגם ביאכטה של לילך התגלו בעיות. ואחר כך גשם אמיתי וחזק ושוטף. זה היום הראשון של המשט ואין הרמת עוגן ואין שיט. נשים וסקיפריות וקומודורית, אלות אחת-אחת, מי יכול עלינו? העולם, כמובן. ואנחנו, נשים חכמות שכמותנו, נתנו לעולם את הכבוד המגיע לו. "לא בכל מחיר", היה השיעור הראשון במשט, וגם "לתת כבוד למה שקורה", "לדעת להתפשר" ו"לזרום". אויש, אלוהים, לזרום.
הים לא אותו ים
היום השני של משט "אלת הים" התחיל בתרועה רמה. כבר בשבע בבוקר עזבנו, שש יאכטות מלאות נשים נרגשות, את המרינה בקלמקי. אני הצטרפתי לצוות הנימפות שהפליג תחת פיקוחה האוהב של הסקיפרית ופסיכיאטרית הילדים צופי. הים פלטה, השמים כחולים. צופי בודקת שכל אחת מהנשים יודעת מה לעשות, איפה לעמוד, ולא פחות חשוב, איפה לא. אנחנו רואות את אתונה-פיראוס מתרחקת. הים צפוף בכלי שיט. הארכיאולוגית שבחבורה מספרת לנו על החומות שפעם הפרידו בין אתונה ופיראוס ומה קרה להן. צופי בודקת את הקשר. צביה, שגם היא סקיפרית, וגם רופאה וגם עורכת דין אגב, חושבת בכל רם אם יאכטה זה לבטלה או לאתגר. צופי בעד עשייה ואתגר. הנשים, ככה נדמה, נעות בין לבין.
כשהחוף מתרחק הוא גם מזדהר. ריצודים של אור מנצנצים בענן הילה אפרפר. הים נוצץ. אפקט מופלא שהוא תוצאה של המפגש בין מים ושמש ושמים. מזג האוויר נעים עד מושלם. אנחנו אוכלות. כל פעם שמישהי יורדת לחלק התחתון של היאכטה היא חוזרת עם ידים מלאות: קרקרים עם לבן, טוסט גבינה ועגבניות טבולות בשמן זית, קישואים קלויים עם גבינה מותכת. פעם, בימים שלפני נשים בים, קראו לאיש האחראי על אוכל באונייה בשם Galley boy. באותם ימים רחוקים נשים היו מוקצות מכל סיפון. האמונה התפלה שהן מביאות מזל רע היתה כל כך חזקה עד שאפילו למטבח הביאו בנים, אפילו לניקיון.
הערב מביא עמו דברים טובים (צילום: לירז אקסלרד)
על היאכטה של הנימפות אין דבר שאי אפשר לפתור. בזמן עגינה במפרץ קטן, אולי היפה בעולם, אחת הנימפות מתגברת על הקור של המים ושוחה ליאכטה שכנה כדי לבקש קצת לחם. אני ישבתי על הסיפון. דבורה עקצה אותי. מכולן, היא בחרה דווקא בי, שאמא שלי בכלל אלרגית ופעם כמעט מתה מדבורה. צופי פעלה יותר מהר אפילו מהפאניקה שלי. בקבוק לימונצ'לו קפוא נשלף מאי שם ונקשר אל האזור הפגוע בעזרת שרוול שנגזר מחולצת "אלת הים". אלתור ברמות של מק'גייוור. הטיפול הוכיח את עצמו והרגישות לא התפשטה. להלן יקרא המפרץ היפה ונטול השם הזה בשם "מפרץ הדבורים" או אולי "מפרץ העקיצה" או הכי טוב: Bee Bay.
אחרי הפסקת הצהריים במעגן התארגנו לתחרות הראשונה. המשימה היתה להגיע מקו הזינוק למקום מסויים. איך להגיד את זה? אני לא הבנתי מהו קו הזינוק, לא הבנתי לאן צריך להגיע ולא הבנתי איך יודעים מי לפני מי, אבל זאת רק אני. תודה לאל, נשים אחרות הבינו הרבה יותר. צוות הנימפות היה חזק בתמונה עד אמצע הדרך, עד שההגה נתקע וסרב לציית לנו. היאכטה נכנסה לסיבוב מיותר שעלה לנו בניצחון בטוח. הצוות של נירית הגיע ראשון.
אחרי ההפסד, כשניסינו להוריד את המפרש, גילינו שמה שהתחיל כבר בבוקר כתקלה קטנה הוא בעצם תקלה עמוקה: המפרש תקוע. בלי להוריד מפרש אי אפשר לעגון. אפילו להיכנס למעגן אסור כשהמפרש מורם. לאחר כל מיני נסיונות, הסקיפרית נירית נתנה את העצה שעבדה: צופי, איכשהו, הפילה את המפרש והבנות כולן ביחד גלגלו אותו, קשרו אותו, עשו בו דברים שאיפשרו לנו להמשיך לשוט, להיכנס למעגן היפה של פורוס ולהתפנות לערב שיביא, מן הסתם, רק דברים טובים.