כשיָליק בכה

"ארץ אשה" של אייל מגד הוא ספר זיכרונות מפוטפט ונפוח, הכולל אנקדוטות מעניינות לצד הגיגים נדושים. דורון קורן לא התרשם מתלונותיו של יָליק הילד ואייל המבוגר

זה לא שאין פה ושם אינפורמציות מעניינות וקטעי סיפור יפים ב"ארץ אשה", ספרו החדש של אייל מגד, הבעיה היא שכל אלה הולכים לאיבוד בכתיבה הפטפטנית, המרוכזת בעצמה, הנפוחה לא מעט. והבעיה העמוקה יותר היא העמדה הנפשית הבסיסית של מחבר הפרוזה האוטוביוגראפית הזאת: עמדה מתלוננת, טובלת ברחמים עצמיים, רצופה בהגזמות רגשיות. אפשר כמובן להציג את הדברים, וכך אכן מציג זאת מגד בספר, כחשיפה אמיצה ולא מחשבנת של חולשות. דא עקא, שהקורא איננו פסיכולוג שאפשר להשליך לפתחו חומרי נפש לא מעובדים ולא מעניינים. מגד, משורר וסופר שהוציא תחת ידיו גם רב-מכר ("חסד נעורייך"), אמור לדעת את זה.

 

בציר המרכזי בספר מנסה המחבר לפענח את חרדות הבדידות והנטישה שצמחו בתוכו, בתקופה הקצרה שנותר כפעוט עם אביו בקיבוץ (האם עברה לת"א), ובעיקר בתקופה התל-אביבית, כשהוריו, הסופרים אהרון מגד ואידה צורית, יצאו למפגשים חברתיים-ספרותיים בכסית, ולעיתים השאירו אותו לבד בלילה (לדבריהם, פעמיים-שלוש, לדבריו יותר). מכאן הוא פיתח פחד מפני הלילה (פחד שנעלם לגמרי, אגב, מחוץ להקשר הביתי). באותו רצף מדווח מגד על משק נפשי מחושבן שניהל כילד, כדי להחזיר אליו את אהבתו הבלעדית של אביו, כמו בימי הקיבוץ. "למרות האהבה שהוא רוחש לי, נפשו נהתה אחרי אמי ולא אחרי. בתחרות על אבי אמי ניצחה בגדול, אחרי שהיא חזרה אלינו."

 

וככל שמתקדמים בקריאה נדמה, כי אותם פחדים וכעסים שמגד מועסק בהם בכזו אינטנסיביות, הפכו בשלב די מוקדם למשחקי סחיטה רגשית. כלומר, הילד אייל מגד התבצר בפחדיו כדי לעורר בהוריו אשמה ומתוך כך לחזור למרכז תשומת הלב, ובמשחק הזה הוא איכשהו נתקע אי אז ולא ממש נחלץ מאז. ההגזמות הרגשיות שבהן הוא מלווה את תיאור הימים ההם, כגון "אני דוחס לפי ברעבון אימים פתיתים זהובים" - על אכילת קורנפלקס, או "מה מחכה לי בבית המלא בהורים? רק פורענות" - נראות כחלק מאותו ניפוח יזום של אומללותו. מגד עצמו מודה ברגע מסוים: "אולי יש בספר הזה גם מטרה נסתרת – להשיג את היעד הישן הנכסף, שהורי יקריבו את טובתם למען טובתי".

  

ואגב, אלמלא הבליט מגד את הצד הזה, אפשר היה כמעט לקנא ביחסים האוהבים והאכפתיים בינו להוריו, העולים מתוך כל התמונה (כן, גם עם האם). אלא שההתקרבנות מוליכה אותו למחוזות מוזרים, כגון המשוואה שהוא יוצר בינו כילד, לבין הקורבן שהפכו הפלסטינים להיות: "הורי לא ממש נתנו את הדעת על מצוקות הילדות שלי, כפי שלא נתנו את הדעת על קיסריה ההרוסה", הוא כותב, בהתייחס להרס הכפר הערבי בקיסריה (סיפור מעניין וכאוב לכשעצמו, אגב, שמעורבים בו בכלל מוסלמים ממוצא בוסני), ובהמשך: "אי היכולת להירפא מהילדות משותפת לי ולפלסטינים". ב"הארץ" אגב, למרבה אי-ההפתעה, קפצו על השמאלנות החדשה של מגד והבליטו אותה בכותרות הראיון עימו. אבל אם יש דמיון בין הקורבן המגדי לפלסטיני, הריהו דווקא בכך שגם הפלסטינים מסרבים לקחת בדל אשמה ובדל אחריות על עצמם.

 

עשה טובה לביבי

 

את הפרק שבו מספר מגד על ההתחברות עם נתניהו מלווה איזו נפיחות אנטיפטית: "הכנסתי את ביבי לחיי", הוא כותב, "דווקא כשאצלי הסתמנה הצלחה (רומן ראשון שלי שהפך ל'רב מכר') וכשהוא ליקק את פצעי הכישלון הצורב שלו בבחירות". אתם מבינים, הוא זה שהכניס את ביבי לחייו, ו"ההתחברות המופגנת" הזו, כדבריו (הוא הזמין את רה"מ לשעבר להעניק לו פרס), איננה בעיניו משהו להתכבד בו, אלא דבר שקרה "בעיתוי הכי פחות מוצלח מבחינתי". ולמה יסתכן מגד בצעד הורס קריירה שכזה? בגלל מרדנותו, הוא אומר, למרות שבולטת כאן בעיקר אי ההבדלה שלו בין המרכזיות (המרכזית מאוד) של ביבי למרכזיות (הצנועה מאוד) שלו. ביבי מצידו, אגב, המליץ לאחרונה על ספרו של מגד לקראת שבוע הספר.

 

אבל לא רק ביבי הזיק לקריירה של אייל מגד, מסתבר. גם אביו, הסופר אהרון מגד, הזיק, משום שלטענת הבן, האב "הקים לעצמו אויבים מקרב קובעי הטעם והטון" בגלל ש"לא ידע לשקר ולהתחנף" (איזו תלונה בנאלית), ולכן "כל מי שאי פעם היה לו חשבון עם אבי, פקד את עוונו גם עלי". הבכיינות הזו בהחלט אינה מגיעה לסופר והמחזאי אהרון מגד ("חדווה ואני", "החי על המת", "איי לייק מייק"), שדורג לפני שנתיים, על ידי עשרת אלפים מצביעי ynet, בין עשרים הסופרים האהובים בישראל, שהיה העורך המיתולוגי של המוסף הספרותי המרכזי "משא", שכותב מאמרים פובליציסטים מקוריים ועוד ועוד.

 

מה שמוביל לסיפור משעשע של אייל מגד: כשהיה סבו חולה, לקראת סוף ימיו, התעקש הפעוט אייל שסבא ירים אותו על ידיו, והסב אכן הרים, תוך שהוא פולט הערת מחאה: "יָליק, אתה יודע שאתה אגואיסט!".

 

אבל יש בספר גם אנקדוטות מעניינות. למשל, על ההוויה הספרותית ועל הסוציאליזם (כשעזב אביו את הקיבוץ אל העיר, נתלה פתק בלוח המודעות: "אהרון מגד איננו"). ומעניינת השנאה שחש מגד לתל אביב ("עיר עלובה", "מושבת עונשין"), בניגוד לנופי הגליל והכרמל והשרון שאהב. ונדמה שכנער, אולי מתוך אותו ויכוח פנימי עם אביו, הוא החמיץ את עיקרה הרוחני של תל אביב באותם ימים, את התסיסה השירית והתרבותית הגדולה. במקום זאת דבק מגד הנער לאהבה באלביס, ששירו "לילה אחד" (וואן נייט וויז יו) הוא בעיניו "השיר הגדול בכל הזמנים"! ממש כך. במקביל התפתחה אהבתו הגדולה לכדורגל, שאז עוד לא הפך למכת אינפנטיליות לאומית, וכאן היא מבשילה להגיגים גבריים נוסח: "בכדורגל מתגשם החלום הישן: להשתחרר מהתלות באשה".

 

לא מפתיע, לכן, למצוא ברצף האינטלקטואלי הזה גם הערות בוסריות על אלוהים, הנעות בין האופציה החילונית הנדושה ("האם אני מאמין בהשגחה? ספק") לחיפוש אלוהים בחצרות החרדיות דווקא ("אולי זוהי האמונה האמיתית. אולי הוא באמת קיים"). ומגד מוסיף משלו: "קיים שם אל נוקם שמרגע ששיחררת לו את הרצועה אין גבול לזעמו". אתם מבינים, אפילו אלוהים מחכה לפתק שחרור מאייל מגד.