קניתי אך טרם הספיקותי לעיין

ביוגרפיה של סטלין, סימטריה, יכולות שכליות של בעלי-חיים ומנצחי-תזמורות. אריאנה מלמד ממליצה על ספרי עיון לשבוע הספר. אולי לא שיחת הברזיה הבאה אבל עדיין שווים עיון

אריאנה מלמד פורסם: 13.06.06, 17:24

הם עוסקים ברגשות של דגים, מניירות של מנצחים דגולים, החלטות אומללות של מתמטיקאי גאון, עריצותו וסיאובו של דיקטטור אכזר: כמה מספרי העיון הטובים ביותר שראו אור השנה, מאלה המיועדים לאנשים שטרם איבדו את סקרנותם לעולם ומלואו, בהחלט ראויים להידחס אל השקית האחרונה שתביאו הביתה משבוע הספר. אולי קצת קשה להם להתנחל במרכז התודעה ולהפוך לשיחת ברזיה, אבל מי שעדיין מחבב את רגעי הגילוי האינטימיים שבקריאה לא-בדיונית, ימצא בתוכם שעות ארוכות ומאות עמודים של עונג, וגם לא מעט דרמה. הנה חמישה מומלצים.

 

מניפולציות של מידע

 

מה המשותף למתאגרפי סומו, טקטיקות של הקלו קלוקס קלאן, תנאי ההעסקה של סוחרי קראק והורים טובים? שום דבר, מלבד מוח קודח אחד ששייך לסטיבן לוויט, כלכלן שמשתמש במודלים תאורטיים לגמרי מקובלים בסביבתו האקדמית כדי לשאול שאלות רחוקות מאד מן הסביבה הזאת, ולהגיע לתשובות מרתקות, מרציחות, משעשעות, מפתיעות – ובסופו של דבר מחכימות מאד.

 

"פריקונומיקס" הוא ספר נהדר לסקרנים חסרי מנוח, לתאבי-דעת שצלחו בשיניים חשוקות את המבוא לסטטיסטיקה בשנה א' כלשהי של הכשרתם האקדמית, ולאנשים ספקנים מאד שמוכנים לשמוע טיעונים חדשים בנושאים מאד שנויים במחלוקת ואפילו מאד מרתיחים. דוגמאות: "מהם המאפיינים של הורים מושלמים?" שואל לוויט, וחושף, בשלל נתונים ממקורות שונים – החל בתמותת ילדים מיריות אקדח מזדמנות לעומת התמותה בבריכות שחייה וכלה בנתוני ההצלחה של ילדים מאומצים בלימודים – את מגוון המבוכות, הטעויות והחרדות שמלוות החלטות רציונליות לכאורה של הורים בחיי היום יום של ילדיהם. ב""מה בין הקלו קלוקס קלאן לסוכני נדל"ן?" הוא מזכיר לנו שמניפולציה של מידע, או אפילו של העדר-מידע, מאפיינת את חיינו גם בעידן האינטרנט ונגישותו הלכאורית של המידע לכל.

 

בפרק המרתיח במיוחד הוא קובע שיש קשר ישיר והכרחי בין הירידה בפשיעה האלימה בארצות הברית לבין ההיתר החוקי להפלות מלאכותיות. ואם כל זה לא מאתגר די הצורך, יש גם ניתוח של בחירת שמות לילדים על פי מצבם הסוציו-אקונומי של ההורים, ועד כמה השמות הללו הם ערובה להיחלצות מתבניות כלכליות וחברתיות לתוכן נולדו הילדים. שעשוע טהור לחנונים, ועל פי ההצלחה המסחררת בארצות הברית – ודאי צפוי ספר המשך במהרה.

 

 

המסע אל הסימטריה

 

הנה ספר לאוהבי סדר: "שפת הסימטריה" אינו מניח שידיעותיכם במתמטיקה עולות על אלה של בוגרי שלוש יחידות, ובכל זאת – אם תתנו לו – הוא יצליח להכניס אתכם אל תוך עולם של חוקיות וגחמנות, של גאונות חד-פעמית ושל מסע מפרך ומתמשך למתוח את יכולתו של המוח להפיק עוד ועוד תבניות רציונליות לעילא.

 

המסע אל הסימטריה מתחיל במשוואה מן המעלה החמישית, זאת שבמשך דורות רבים הפכה לגיזת הזהב הנחשקת והלא-מושגת של המוני מתמטיקאים, עד שהנריק אבל ואוואריסט גלואה הגיעו בנפרד לפתרון שלה: סיפור חייו של גלואה, שבחר להסתכן בדו קרב, מת בגיל 20 ובלילה שלפני מותו סיכם את ההוכחות שלו למשוואה בצירוף המלים הנבואיות "אין לי זמן", הוא סיפור מוכר לחובבי הטריוויה המתמטית והסיפורים הכמו-פילוסופיים העומדים מאחוריה. אבל גם את המוכר והידוע מצליח מריו ליביו לספר מחדש בחן המוכר למי שקרא את "משולש הזהב" שלו.

 

 

לחשוב בתמונות

 

טמפל גרנדין היא חוקרת בעלי-חיים, מרצה באוניברסיטת קולורדו, ממציאה של מתקנים מכניים לרווחתן של פרות לפני השחיטה – ואוטיסטית. את סיפור חייה המדהים כתבה בעצמה בספר "לחשוב בתמונות", וגם זכתה לחשיפה ציבורית בספר ובסדרת טלוויזיה של אוליבר סאקס.

 

הטענה המרכזית עליה מבוסס "השפה הסודית של בעלי החיים" – שיכולותיהם השכליות של בעלי חיים דומות לאלה של אוטיסטים מחוננים – נראית בעייתית משהו עד שמתחילים לקרוא ולהתאהב באופן שבו גרנדין מתבוננת בבעלי חיים, מקשיבה להם ומחלצת מן הידע הקיים על התנהגותם סיפורים מרהיבים שהם הוכחה לתושיה וערמומיות, יכולת למידה וקוגניציה עצמאית.

 

בשפה בהירה ופשוטה היא מספרת על דגי-גופי אמיצים וסוסים שהתעללו בהם, עורבנים אינטליגנטיים, כלבי לברדור אדישים לכאבים ותקשורת חברתית בין דולפינים. כמה מפרקי הספר – כולם קצרים מאד – מתאימים בבהירותם ובפשטותם לחובבי-חיות שטרם הגיעו לגיל הקריאה העצמאית, וזה ספר מתנה נפלא לילדים שקוראים בעצמם ולכל מבוגר שהתבונן אי פעם בעיניו של כלבו האהוב או חתולתו הנערצת וידע, איכשהו, שהם הרבה יותר חכמים מכפי שמקובל לחשוב.

 

 

למנצח שיר מזמור

 

זהו הספר האחד שראה אור השנה, ששוחרי מוסיקה קלאסית פשוט חייבים לעצמם: "מאסטרו" של נתן דונביץ' הוא הרפתקה ארוכה ומענגת ביקום הלא-מפוענח בו חיים ופועלים המנצחים הגדולים, אלה שהיו לא רק מחולליהן של אינטרפרטציות חדשות וביצועי מופת ליצירות תזמורתיות ואופראיות, אלא גם גיבורי תרבות וכוכבים בתודעה הפופולארית.

 

בניגוד למה שמקובל לחשוב, אמנות הניצוח ומעמדו של מנצח-כוכב הם חידוש יחסי בשדה המוסיקה, והם הגיעו לתודעת המאזינים אחרי שיוצרים נהגו לנצח (לא תמיד בהצלחה גדולה) על היצירות שלהם עצמם. את האודיסיאה שלו פותח דונביץ' בהנס פון בילוב ("איש קטן ועצבני, שסבל מאד מכאבי ראש קשים, דיבורו בוטה, גס ומעליב") שהניח את היסודות להשקפה כי על המנצח לממש את האמת ביצירות עליהן הוא מופקד כשהוא "מעבירן דרך עצמו כפריזמה".

 

המנסרה האנושית עם המקל ביד יורדת לעולם במופעים מגוונים ומרהיבים לא פחות מן האינטרפרטציות שהיא בוראת, וכך אפשר למצוא בספר את הרמן לוי, היהודי שניצח על המוסיקה שנוגנה בלוויה של ריכרד וגנר, לצידו של גוסטב מאהלר מחולל המהומות, ריכרד שטראוס המניפולטור והקלפן, וילהלם פורטוונגלר שהעמיד את שרביטו לשירותם של אדוניו הנאצים וארתורו טוסקניני, מבשר הרנסנס של המוסיקה הקלאסית במאה העשרים.

 

הרשימה עוד ארוכה: היא כוללת גם את ברונו ולטר, קלמפרר, סטוקובסקי, שולטי, ג'וליני, אבאדו ואחרים – וגם זובין מהטה ובני הדור הצעיר למלאכה המסתורית הזאת: לאחדים מוקדשים פרקים ארוכים, לאחרים – ביוגרפיות קצרות, ומעל למחלוקות שהם מעוררים, מעבר להעדפות האישיות של המחבר, ניכרת בכל פרק אהבתו והערכתו הבלתי נלאית של החובב הסקרן והידען המופלג.

 

דונביץ' יודע לשלב היטב בין הדרמות האישיות והאנקדוטות הקטנות לבין ניתוח מושכל של תרומתם של גיבוריו למוסיקה, והבונוס המצוין בסוף כל פרק הוא רשימת הקלטות מומלצות של המנצח שזה עתה התוודענו לחייו ועלילותיו.

 

 

סטלין - דמון אנושי

 

לאמא שלי הזדמן לחיות תחת המשטר הנאצי וגם תחת עולה של הדיקטטורה הסטליניסטית. הגם שחלפה יותר מחצי מאה מאז נפטר העולם מן הרודן הסובייטי, אמא שלי עדיין לא הכריעה מי משניהם מהווה בעיניה את שפלותו האבסולוטית של הרשע האנושי. אני הפכתי עם השנים לפריקית של ביוגרפיות על אודות שניהם, בנסיון להבין כיצד שורדים בני אדם הגונים בעידן שבו הגורל כבר לא נקבע בידי אלים, אלא בידי עריצים בשר ודם.

 

תעשיית הביוגרפיות של היטלר מתקדמת יותר מזו שמתמקדת בסטלין, בין היתר בגלל שמסמכים הקשורים בסטלין עדיין הולכים ונחשפים בברית המועצות לשעבר, בעוד שלרשות חוקרי היטלר והפאשיזם הגרמני עמדה דוקומנטציה מקיפה ואמינה כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת. כך, בביוגרפיות מן העשור האחרון, סטלין עדיין מצטייר כדמון, ועדיין חסרים לחובבי הז'אנר מפתחות ראויים לאישיותו: קצת מן המעוות מתוקן ב"סטלין, חצר הצאר האדום" של סיימון סבאג מונטיפיורי (צאצא של הנדבן), ביוגרפיה שמגיעה אלינו עם המלצות חמות של אנטוני ביוור, מחבר "ברלין" ו"סטלינגרד".

 

הביוגרפיה של סבאג-מונטיפיורי מבקשת להפשיט את הדמון ממדיו ולגלות את האיש המורכב, המתעתע, מלא הסתירות – ולהציב אותו בחברה של אנשים שלא היו רק אומרי-הן כפייתיים אלא מורכבים כמוהו, ולבסוף גם מסואבים כמוהו. זוהי לא ניתוח פוליטי מעמיק של מהלכי מלחמה ואסטרטגיה שלטונית בפוליטבירו, אלא הסתכלות אינטימית ממוקדת בחיים פרטיים, התבוננות ביום יום של באופן כה מדוקדק עד כי נדמה לקורא לפעמים שהוא הזבוב על המנורה בחדר העבודה של הדיקטטור.

 

סבאג מונטיפיורי מצליח להחזיר את סטלין לממדי אנוש מבלי להתעלם לרגע מן הזוועה שחולל, ומבלי להפוך את נושאו למושא של אמפתיה כלשהי, ולמי שעדיין לא קרא ולו ביוגרפיה אחת, זאת הנכונה להתחיל בה התמכרות חדשה. מלבד השליטה בפרטי-הפרטים, יש למחבר אותו כשרון מופלא, שנדמה לפעמים כנחלתם הכמעט-בלבדית של אנגלים, להפיח חיים ודרמה בסיפור חייהם של המתים, עד כי נדמה – למרבה הזועה – שעוד מעט יקפצו החוצה מבין הדפים.