נפרדנו כך

הסכסוך בין מאיה בוסקילה והסוכן המיתולוגי שלה, רוברט בן שושן, מעלה את השאלות מי פה המנצל ומי המנוצל, האם הסכם ל-14 שנה הוא חוזה סביר או "חוזה עבדות", למה בוסקילה צריכה להסתפק ב-50 אחוז מהרווחים שלה, ומי יחזיר לבן שושן את ההשקעה שלו בזמרת בתחילת דרכה. קבלו את התשובות

הביצה רחשה השבוע בידיעות על הסכסוך בין הסוכן רוברט בן שושן ומאיה בוסקילה, והטענות על הפרת חוזה הייצוג הבלעדי שלה ל-14 שנה. בן שושן דורש פיצוי עבור כל מה שהשקיע בזמרת החתונות שהפך לכוכבת. בוסקילה טוענת כי החוזה שעליו הוחתמה היה דרקוני. בן שושן טוען שהיא בוגדת בו עם סוכן אחר, שמו של חיים סלוצקי, מבעלי ערוץ HOT בידור ישראלי, הוזכר בהקשר זה, אך הוא מכחיש. בוסקילה אומרת שרוברטו הסתיר מהעולם את ה"אני האמיתי" שלה. לקראת הקרב העקוב מדם, המלצתנו האישית היא לא למהר לבחור צדדים. מי נראה לכם יותר מסכן? אמן צעיר ותמים שחותם על נשמתו והכנסותיו או סוכן חרוץ שמשקיע את מרצו וכספו, וננטש רגע לפני הפדיון?

 

דבר המיוצגים

 

נדיר למצוא היום סלבריטאי מתפקד בלי שורה של אנשי מקצוע המנווטים את דרכו בין הבמות, תוכניות האירוח, התקליט, יומן הנוער והמסיבה של רני רהב. מעל היועצים, המפיצים והיחצנים למיניהם נמצא בדרך כלל הסוכן, הגוזר אחוז מסוים מהכנסותיו של הטאלנט - סכום הנע בין עשרה אחוזים ועד ל-30, ובדרך כלל לא מגיע ל-50 כמו במקרה של בוסקילה ובן שושן. תקופת החוזה, לעומת זאת, היא סעיף הרבה יותר חמקמק. בחלק מן החוזים אין בכלל ציון של שנים, האחרים נעים על ציר זמן משתנה.

 

מעל לשני אלה עומדים היחסים בין המיוצג למייצג, שהם לעיתים קרובות אישיים ומורכבים. "יש משהו מאוד אינדיבידואלי במערכת היחסים ביני לבין הסוכן שלי", אומר רן בכור, בהתייחסו לרוברט בן שושן, הסוכן שלו בשנה האחרונה. "הוא שומר עליי כמו על הילד שלו. אני ורוברט מאמינים זה בזה. לא חתמתי איתו על חוזה. סיכמנו בעל פה את האחוזים שמגיעים לו. כל עבודה שאני עושה במקצוע הספציפי הזה עוברת דרכו, והוא סוגר לי את העבודות".

 

מה יקרה אם תרצה ללכת כמו מאיה בוסקילה?

 

"בהתחלה דיברנו על תקופת זמן מסוימת, אבל אנחנו לא עומדים עם שעון. אם אני ארצה לצאת מהסוכנות של רוברטו, אני אעזוב. לא תהיה לי בעיה".

 

עומדים עם שעון או לא - על המספר "14 שנה" שנכתב בחוזה בין בוסקילה ובן שושן אין עוררין, והוא הצליח להרים לא מעט גבות. "ממה שקראתי, החוזה של מאיה ורוברטו היה חוזה מאוד חד צדדי ולא היו הרבה זכויות לאמן במקרה הזה", אומר אמיר פיי גוטמן, שנמצא בעסק כבר מעל עשר שנים. "אבל אני מבין איך זה קרה. זה גורלו של כל אמן. אתה נמצא במצב שאתה כל כך רוצה, ואתה מוכן לחתום על דברים כאלה. אין אמן שאפשר להגיד על החוזה הראשון שלו בחייו שהוא חוזה טוב. כשאתה חותם בפעם הראשונה, ולא משנה על איזה חוזה בשוק הבידור, רוב הסיכויים שזה ייגמר לא טוב".

 

כשפיי גוטמן היה חבר בלהקת היי פייב, הוא היה חתום בחברת ההפקות טבת סרטים, בשותפות עם הד ארצי, ולדבריו חתם על החוזה מבלי לחשוב יותר מדי. "בדרך כלל אמנים, בגלל שהם אנשי רוח, אז כל הקטע הכלכלי לא חשוב להם כל כך. הם לא חושבים על זה עד הסוף. אני, כשהתחלתי, לא חשבתי על זה. הייתי בן 20 והגיעה הזדמנות חיי שלא ציפיתי לה".

כשהלהקה התפרקה לפני תום החוזה, הסתיימו היחסים עם הסוכנות בטונים צורמים. הם לא הגיעו לבית משפט, אבל התדמית של חברי הלהקה נצרבה כמקופחים כלכלית מהסיפור. היום, כשהוא קצת יותר מפוכח, גוטמן רואה את הדברים אחרת. "כשהתפרקה הלהקה היו כתבות על כמה זיינו אותנו בכל מה שקשור לכסף. היום, בגלל כל הסיפור הזה של מאיה ורוברטו, וסיפורים נוספים שנחשפתי אליהם, אני מבין שהסיפור שלנו הוא כלום".

 

למה?

 

"כי היום להחזיק אמן זה המון הוצאות. הסוכנים מוציאים ים של כסף, והדרישות שלהם מהאמן הן בהתאם. אני חושב שאמן צריך ללכת לחברות מוכרות, למשל חברות תקליטים שנסחרות בבורסה. אין פה בולשיט והם לא יכולים להמציא כלום. או לא לחתום על חוזה בכלל, שזו נראית לי המלצה לא רעה".

 

בקי גריפין מצטרפת לקריאה הזו. "אין כזה דבר חוזה. יש עניין של אמון. כל עוד שני הצדדים מרוצים, אין סיבה לערב חוזים".

 

גריפין עזבה לפני שנה את הסוכנת מיכל גבריאלוב ועברה אל סוכנות הייצוג סברס, אך לדבריה השתיים לא נקלעו לסכסוך, מפני שמלכתחילה היה ברור כי היא רשאית לעזוב כשתחפוץ. "לא היה שום מסמך עם מיכל גבריאלוב. היתה לחיצת יד. סגרתי בעל פה את גובה העמלות, וככה זה נסגר גם עם סברס. אני מאמינה בזה, כי בסופו של דבר אם אתה עובד ברמת אמון כזאת עם שני הצדדים, רק טוב יכול לצאת מזה. סוכן ומיוצג זה עניין של שותפות. יש אנשים שחושבים שהטאלנט עובד בשביל הסוכן אבל זה להפך, הסוכן עובד בשביל הטאלנט".

 

"אני לא מחתימה אף טאלנט על חוזה", מאשרת גבריאלוב. "אני חושבת שמשפטית אי אפשר להכריח בנאדם לעבוד עם בנאדם אחר. היו מקרים שבהם בית המשפט ביטל את זה. צריך ששני הצדדים ירצו לעבוד זה עם זה, אחרת זה לא עובד. אני לא מאמינה בלהכריח מישהו לעבוד איתי או שמישהו יכריח אותי לעבוד בשבילו. צריך שתהיה הדדיות בעניין הזה".

 

בר רפאלי, שהסתכסכה עם הסוכן רפי עגיב, מתנהלת כבר שנים בצמידות לאמה, ציפי רפאלי. לדברי האם, את ההסכמים עם גורמים נוספים שעימם הן עובדות היא מעדיפה לסגור בלחיצת יד ולא בחוזה. "בר לא חותמת על חוזים עם אף סוכנות, מלבד סוכנות אחת בארצות הברית, אבל רק בגלל שהיה צורך בוויזת עבודה", היא אומרת. "מבחינתנו זה חד משמעי. מדובר בנערה שאתה לא יכול לדעת מה צופן העתיד עבורה. ברגע שהיא תחתום היא נמצאת בידיו של הסוכן, ואם הוא לא עושה את עבודתו נאמנה - זה פוגע בקריירה".

 

חוזה ייצוג ל-14 שנה נראה לך סביר?

 

"מספר השנים שרוברטו החתים את מאיה היה מוגזם. מצד שני, כשבחורה מתוסכלת ששרה מדהים לא מצליחה להגיע לשום דבר ופתאום מגיע בנאדם שמבטיח לה שיעשה ממנה כוכבת, צריכה להיות לה סיבה טובה מאוד מצפונית בשביל לקום וללכת".

 

הפתרון, אומרת רפאלי, יכול היה להיות עצה של עורך דין, שהיה עובר על החוזה ומבהיר לבוסקילה את המחיר האמיתי שהיא עומדת לשלם על העבודה שתעשה. "בחורות שרוצות להתפרסם היום מוכנות לחתום על הכל וזאת הבעיה", מסכמת רפאלי. "למעשה אין הרבה סטאריות בארץ. אין פה חוזים מי יודע מה. הכסף הגדול או הקריירה הגדולה זה משהו שמאוד קשה להשיג פה".

 

"כולם בשואוביז הרימו גבה", מסכים הסטנדאפיסט וחברה הטוב של בוסקילה, נדב אבקסיס. "14 שנה? אמרתי שזאב רוזנשטיין ישתחרר לפניה. אם הייתי רוצח הייתי מקבל פחות שנים. מצד שני, כל אחד אומר שהיא חתמה על החוזה, וזאת בעיה שלה".

 

אבקסיס עצמו עבר גם הוא כמיוצג בין כמה סוכנים, מהמפיק אביב גלעדי, שייצג אותו בתחילת דרכו, לסוכן-מפיק משה קול. אבל לדבריו, כשהאווירה חברתי ונעימה, זה לא חייב להיגמר רע. "על אביב גלעדי יש לי רק דברים טובים לומר. כשעזבתי אותו אפילו ב'פילוני' לא כתבו על זה. כשהגעתי למשה הוא אמר לי שאם ארצה להשתחרר, הוא לא יכול להחזיק אותי. הכל בעיניי זה שאלה של אמון".

 

"חוקי המשחק היום קובעים שאתה חייב סוכן", אומר איש טלוויזיה צעיר, שלאחרונה נפרד מהסוכן שלו בטונים צורמים. "אתה לא יכול להגיע סתם לאודישן. אם הייתי יכול להסתדר בלי חוזה ולנהל את עצמי, מילא. אבל אני חייב סוכן, והוא לא יכול להכריח אותי לחתום על חוזה. זה ניצול. רוב האמנים שחותמים על חוזה הם די תקועים. כשאתה מגיע לסוכן בפעם הראשונה, אתה לא מוכר ולא ידוע ולכן אתה יותר צריך אותו מאשר הוא אותך, ואז אתה חותם על חוזה דרקוני ואתה עוד בטוח שעשו לך טובה. רוב הטאלנטים לא קוראים את החוזה לפני, לא מביאים אותו לעורך דין, הסוכנים שלהם אומרים שזה חוזה סטנדרטי וטריוויאלי".

 

"נוצר מצב שהשחקן תמיד מצטייר כמסכן והסוכנים כגנבים", מסנגר בכור, "וזה לא ככה כל הזמן. אבל צריך לזכור שהתפקיד של הסוכן זה לעבוד בשביל השחקן. נוצר רושם כזה שהשחקנים עובדים בשביל הסוכנים. זאת טעות. בשום מקום בעולם זה לא ככה. אני לא מבין מי יצר את הגישה הזאת, הרי הסוכן לוקח אחוזים ממה שהשחקן מרוויח".

 

דבר המייצגים

 

כששואלים את הסוכנים לעמדתם בסוגיית בוסקילה-בן שושן, מתחילים לשמוע שיר אחר. אמת, המספר 14 שנה איננו המקובל ביותר במחוזותינו, אך לדברי רבים, חייבים לזכור גם את ההשקעה של הסוכן. "לטפל באמן ובקריירה שלו זה אחד העניינים הכי מורכבים וכפויי טובה", אומר בכיר באחת מחברות המוזיקה המובילות. "כשיש הצלחה אף אחד לא בא בטענות, וכשהכישלון דופק בדלת - מנהל וכל סוללת העוזרים שלו אשמים".

 

עולם המוזיקה הוא אולי זה הדורש את ההשקעה המורכבת ביותר, והחוזים ארוכי הטווח מול האמנים הם דרכה של החברה להבטיח כי ההשקעה תושב. חברות המוזיקה, הליקון והד ארצי למשל, נוהגות להחתים על חוזים של חמישה תקליטים - יהא פרק הזמן להוציא אותם אשר יהא.

 

בעולם הדוגמנות לעומת זאת, החוזים קצרים יותר. מאיר כהן, סמנכ"ל סוכנות לוק, מספר כי הוא מחתים את הדוגמניות על חוזים של שלוש שנים. "אבל במוזיקה זה אחרת", הוא מציין. "נראה לי שפיתוח של זמרת הוא תהליך ארוך יותר ומורכב יותר, הן מבחינת ההשקעה והן מבחינת תהליך הבנייה שלה, לכן הגיוני שהוא יהיה ארוך טווח".

 

מאיה בוסקילה טענה שרוברטו לא נתן לה להתבטא. זה קורה גם אצלכם?

 

"אנחנו מתנהלים ב-90 אחוז מהמקרים עם אנשים בוגרים בעלי דעה וחשיבה עצמאית. דעתם על כל החלטה מאוד חשובה לנו. לכל מיוצג יש חלומות ורצונות לפתח את עצמו בכיוונים שונים. אלה שנמצאים בעלי נתונים וכישורים מתאימים, זוכים להכוונה על ידי מחלקה שפותחה במיוחד עבור זה".

 

רגע של כלכלה: כשסוכן מקבל לידיים טאלנט מוכר וממותג, הסיכוי שיצטרך להשקיע בו הון אישי לא גבוה. אבל כשמדובר ב"תגליות", כמו היי פייב, הגיים בויז או מאיה בוסקילה - שהיתה רחוקה מעושר חומרי כשהתגלתה על ידי רוברטו - יש הרבה הוצאות כלכליות שצריך לדאוג להן בדרך. כל סכום המופרש מהסוכן למיוצג במקרה כזה, בין אם זה שכר דירה, נעליים או פתק למונית, יוחזר אליו בבוא היום לתשלום.

 מי שמרגיש כי הוא חי חיי כוכב והכל משולם עליו, לא תמיד מפנים כי אין כאן ארוחות חינם. "כשאני מחתים אמן בתחום המוזיקה, אני עובד איתו בשיטה של שותפות", מפרט איש השעה, רוברט בן שושן. "אני חושב שזה גם אינטרס של האמן להשקיע בתקליט, כי זה בעצם כרטיס הביקור שלו וכי הסיכוי להרוויח מתקליטים היום הוא אפסי, ולכן הרווח הגדול מגיע מהופעות, מקמפיינים, מהפקות מסחריות ועוד. במקרה של הגיים בויז השקענו בהקמה ובפיתוח שלהם משהו בסביבות המאה אלף דולר, ולכן חלוקת הרווחים היא שונה, כלומר: בהתחלה נתתי להם מקדמות למחייה כללית, ואז זה יורד להם מהרווחים. אני לא קובע כמה הם מרוויחים. זה מתקזז להם. זה שותפות, ואני לוקח את הסיכון למקרה שהאמן לא יצליח ואז כל ההשקעה יורדת לטמיון. אם התקליט נכשל אני סופג את זה על עצמי ולא מחייב אותם בהפסדים. כבר קרה לי מקרה שהשקעתי בזמר ובסוף הוא הפך לכישלון צורם והפסדתי עליו לא מעט כסף. אבל לקחתי סיכון ואני מוכן לספוג את זה בחלק מן המקרים".

 

הגיים בויז, החתומים אצל רוברט, לדבריו לשבע שנים עם אופציה לשבע שנים נוספות (בדיוק כמו בחוזה של בוסקילה, אגב), נהנים מסוללה שלמה של אנשי מקצוע. "הקמתי ביחד עם שותפי אייל מלול חברת תקליטים, אייל-רוברט הפקות, אנחנו משלמים לנגנים, ליוצרים, לאולפן, ולאמן רק נותר להגיע להופעות ולשיר. הוצאות משרד אני לא לוקח בחשבון, וגם לא יחסי ציבור".

 

את העמלה הגבוהה יחסית, של 50 אחוז מהכנסותיה של בוסקילה, בן שושן מסביר כך: "אייל ואני השקענו בה שווה בשווה, ולכן לכל אחד מאיתנו יש רווח של 25 אחוז, ולה 50 אחוז. זה היה כמו לבנות עסק מההקמה. עשינו איתה הכל: גם ניהול אמנותי, אישי, עסקי, גם חברת תקליטים, הפקה, יחסי ציבור, ניהול הצגה. יש מין סטיגמה שהאמנים הם תמיד הרגישים והמרומים. אנחנו משקיעים בהם כסף, משאבים, ולבסוף אחרי שסיימנו לבנות אותם הם קמים והולכים ומישהו אחר קוצר את הפירות".

 

בועז בן ציון ממשרד ייצוג 1 נחשב כיום כסוכן האמנים המוביל בארץ, ומחזיק בין השאר בניהול הקריירה של אלי יצפאן, יעל בר-זוהר, עדי אשכנזי, יאיר לפיד וגידי גוב. הוא מתייחס לעניין גובה העמלות בלגיטימציה מוחלטת. "כל סוכן גובה היום עמלה בשוק לפי רצונו. זה אומנם אחד הדברים הרעים, אבל מצד שני אתה לא יכול להגיד לבן אדם כמה לקחת. זו זכותו של כל אחד לגבות כאוות נפשו".

 

כמה אתה גובה?

 

"אני לא חושב שאנחנו צריכים לגבות יותר מעשרה אחוזים. אם אני סוגר למישהו עבודה, אני לא חושב שמגיע לי יותר מ-12 אחוז. אבל שוב, זכותו של כל אחד לקחת כמה שהוא מוצא לנכון".

 

איש יחסי הציבור גילי כהן, שעובד בעיקר עם הסוכנות של בן שושן ועם הסוכן יואב גרוס, אומר שכבר נמאס לו לגמרי מייללות האמנים העשוקים. לדבריו, המצב הוא בעצם הפוך, והמפסידים הגדולים מהסיפור הם הסוכנים. כדי להוכיח את טענתו, הוא מצהיר על כוונתו לאגד אותם. "הולך לקום ארגון שנקרא 'אמא', ובו יהיו חברים סוכנים כמו יואב גרוס, ישי בן צור, משה דץ ויובל ניסני, ושם נדאג להגנה על הזכויות של הסוכנים מול הטאלנטים", הוא אומר. "הקלות הבלתי נסבלת הזו, שבה כל מיוצג מתלונן, כבר עברה כל גבול. אנחנו משקיעים המון באמנים, ולפעמים לא רואים מהם גרוש עד האלבום הרביעי, כי לוקח זמן להצליח. משקיעים להם בקמפיינים, במיתוג שלהם, בכל הדברים הנלווים - ובסוף מאשימים אותנו. לא פלא שהסוכנים הם מי שמרגישים היום מרומים".

 

 

מי נגד מי

 

זהבה בן נגד אלי בנאי

צד א': זהבה בנישתי, הזמיר מבאר שבע.

צד ב': האיש שגילה אותה, גידל אותה והפך אותה לזהבה בן.

הקש ששבר: אחרי עשר שנים צמודות בן הרגישה חנוקה, ועזבה את בנאי לטובת המפיק חיים סלוצקי.

מלוכלך? בעיקר דרך שמועות, מהסוג שגרסו כי בן חשה נגזלת ובלתי מסופקת במשך השנים שבילתה לצד בנאי.

בית המשפט: מעולם לא היה צריך להתערב. לאחר זמן קצר בן חזרה אל בנאי, שהמשיך לנהל אותה במקביל לסלוצקי, מה שעבד לא רע במשך זמן מה, עד שהיא ירדה מנכסיה, אבל זה כבר סיפור אחר.

 

רפי עגיב נגד בר רפאלי

צד א': דוגמנית שנויה במחלוקת.

צד ב': הסוכן שייצא אותה לחו"ל.

הקש ששבר: אמה של בר, ציפי רפאלי, טענה כי גם לה מגיע חלק מהעמלה של בתה, ומשלא נענתה בחיוב, עזבה הבת את הסוכנות.

מלוכלך? עגיב טוען כי אמה של רפאלי ניתקה את הקשרים עימו באי-מייל באופן בוטה. לאם ציפי יש סיפור אחר. "עשינו את הצעד הזה עם רפי בהרבה צער, אבל ההחלטה היתה מקצועית נטו. במקרה של בר, היא חייבת להיות מיוצגת אצל מישהו סופר מקצועי ולכן היא החליטה שהיא קמה והולכת", היא אומרת.

בית המשפט: ייאלץ להכריע האם הסכום הנאה שעגיב דורש, 1.2 מיליון שקל, אכן יימצא את הדרך אל כיסו.

  

מירי בוהדנה נגד לאה גלובוס

צד א': דוגמנית עם אמביציה. צד ב': סוכנת עם ייחוס.

הקש ששבר: בוהדנה עוברת בתום שנה לסוכנות לוק ולמנהלת האישית בת כהן. גלובוס תובעת אותה על הפרת חוזה, שנחתם לחמש שנים.

מלוכלך? "אין לקוסמטיקאית הזאת כל מושג", אמרה בוהדנה על דוכן העדים, והתלוננה שחתמה על החוזה בלי לקרוא אותו משום שהיתה דיסלקטית, וכי סצינת העירום שלה ב"אסקימו לימון", אותה עשתה בלחץ הסוכנת, פגעה לה בקריירה.

בית המשפט: עוד לא אמר דברו. הדיונים נמשכים כבר שנתיים.

 

גלי עטרי נגד שלמה צח

צד א': גלי עטרי, רגע אחרי הפרישה מחלב ודבש.

צד ב': שלמה צח, שהמשיך לנהל בלעדיה את להקת חלב ודבש, ומצא לה תחליף בדמותה של לאה לופטין.

הקש ששבר: בשנת 1980, מעט אחרי הזכייה באירוויזיון, עטרי תבעה את צח על כך שלמרות שהביאה לישראל את הכבוד, הדבר לא הפך אותה לאשה עשירה.

מלוכלך? בתביעתה טענה עטרי כי צח גרם לה נזקים במאות אלפי שקלים, טרטר אותה באירופה בתוכניות טלוויזיה שונות מבלי לשלם לה, ואף השתמש בשיריה ללא הסכמתה בתקליט שעליו חתומה מחליפתה לופטין.

בית המשפט: פסק כעבור 14 (!!!) שנה לטובת עטרי, וב-1994 היא קיבלה פיצוי של קרוב למיליון שקל.  

 

סנדי בר נגד עדי ברקן

צד א': נערת מילקי מאז ולתמיד.

צד ב': סוכן, מאהב וזה שגנב לה את המילקי. לכאורה.

הקש ששבר: לאחר שמערכת היחסים הסוערת של בר וברקן הסתיימה, הגישה בר תביעה נגד ברקן על סך 450 אלף שקל.

מלוכלך? בר טענה כי ברקן ניצל את מערכת היחסים האישית ביניהם כדי לא להעביר לה כספים. ברקן טען כי בר מנסה למצוץ את דמו.

בית המשפט: הסיפור נגמר בגישור בין הצדדים. כל היודע דבר על הסכומים שהועברו שם, מוזמן ליצור קשר עם המערכת.

 

בטי רוקאווי נגד יעל בר-זוהר

צד א': אשת הברזל של עולם האופנה הישראלי.

צד ב': אמביציה בלונדינית שעשויה מחומרים קשיחים לא פחות.

הקש ששבר: לאחר שהתגלתה בסוכנות אימאג' ב-1994, עזבה בר-זוהר את רוקאווי ב-1998, מה שפתח פתח לתביעות, תביעות שכנגד, וצ'ילבה היסטרית.

מלוכלך? נאמר זאת כך: בשנה שעברה, כשרוקאווי קיבלה תפקיד אורח ב"טלנובלה בע"מ", בר-זוהר הקפידה שלא לפגוש אותה בחדר ההלבשה. ועבר כאמור, כמעט עשור.

בית המשפט: פסק כי על בר-זוהר לשלם לרוקאווי 60 אלף שקל בעקבות העזיבה, זמן מה אחרי שקבע כי על רוקאווי לשלם לבר-זוהר 30 אלף שקל על פרסום תמונתה במודעות הסוכנות.

 

אייל גולן נגד ישי בן צור

צד א': נסיך ים תיכוני.

צד ב': מנהלו הצמוד במשך עשר השנים האחרונות.

הקש ששבר: לפני כמה חודשים נשלח מכתב מעורך דינו של גולן המודיע על הפסקת העבודה המשותפת. בן צור טוען מצידו שהוא זה שיזם את הפרידה.

מלוכלך? כמו אצל כל זוג שנפרד ומתכתש בשאלה הנצחית, "מי זרק את מי?".

בית המשפט: בסיכום מחוץ לכותלי בית המשפט, הוחלט כי בן צור ישלם לגולן מיליון וחצי דולר, אולם לאחרונה פורסם כי גולן דורש מיליון נוספים, ומתכנן להגיש נגד מנהלו לשעבר תביעת דיבה.

 

הזווית המשפטית

 

מי צודק? תלוי מה כתוב בחוזה. זו לפחות הפרשנות של המומחים.

 

כשסכסוך בין טאלנט וסוכן מגיע לבית המשפט, הוא ייבחן בדרך כלל על פי חוק החוזים. "היחס אל חוזה ייצוג הוא כמו כל חוזה", מבארת עו"ד טלי ליבליך, שהמשרד שבו היא עובדת, ליבליך-מוזר, מייצג בין היתר את עיתוני "ידיעות אחרונות". "הכלל הוא שחוזה צריך לקיים, אלא אם כן קורים דברים שהצדיקו את הפרתו, כמו שאחד הצדדים לא מילא את התחייבויותיו".

 

הטענה כי מדובר בחוזה "דרקוני" או "מקפח" נשמעת לעיתים קרובות מצד המיוצג, שטוען כי לא עמד על כל זכויותיו בעת החתימה. "זה קורה כי הסוכן מחתים אדם שעדיין איננו טאלנט, וטוען שהוא זקוק לזמן כדי להפוך אותו לכזה. כבר נטען לגבי מאיה בוסקילה שזה כמו חוזה עבדות, וכל מה שהיה צריך זה לרקוע רצועה לאזנה. מצד שני, חוזה ל-14 שנה הוא לא בהכרח לא סביר. החוק עצמו לא מגביל את מספר השנים הקבועות בחוזה. צריך לזכור שבמשך חמש השנים הראשונות בונים את האדם בפעילות אינטנסיבית כדי להביא אותה למה שהיא היום".

 

לזאת כאמור, ייאלץ להידרש בית המשפט ולהכריע, אלא אם כן הנושא ייגמר בפשרה מחוץ לכותליו. בדרך כלל, אומרת ליבליך, הנטייה היא לפסוק כנגד הטאלנט ולטובת הסוכן. "צריך לזכור שחוזה ייצוג איננו חוזה עבודה", מפרטת ליבליך. "אין יחסי עובד-מעביד בין מיוצג ומייצג, המשפטים האלה לא הולכים לבית הדין לענייני עבודה, בהם הנטייה היא לפסוק לטובת העובד".