האגריד כבר לא נחמד

למרות שדמותו של האגריד מהדהדת ברקע, מצליח רובי קולטריין למחוק את החביבות ההיא ולחזור ולגלם את פיץ בצורה המושלמת ביותר. מירב קריסטל על "המפצח - הסרט"

בתחילתו של סרט הטלוויזיה "המפצח" נראה היה שהבנאליה התגנבה גם ליצירה הזאת, והיא נותנת בה את הטון. המלחמה בעיראק מזומזמת ברקע, ד"ר אדי "פיץ" פיצ'ג'ראלד, שלמראית עין שיקם את נישואיו לג'ודית, מוביל את בתו לחופה.

 

הוא לא השתנה הרבה פיץ. למעט צדעיים שהלבינו הוא אותו שתיין, מהמר כפייתי, מעשן בשרשרת מתחכם, שכל הלכותיו זועקות חוסר טקט וסרקזם אכזרי. הוא מביך את בתו בערב כלולותיה כמו שרק הוא יכול. כל אלה עושים נעים למעריציו האדוקים של הפסיכולוג המשטרתי הגאון, אבל יותר מ-10 שנים אחרי ירידת הסדרה מהמסך, יתכן שהפורמולה הוותיקה התיישנה?

 

כשרובי קולטריין עוטה את דמותו של פיץ הוא בוטה וגס, שנוא ואהוב כאחד. אף פעם לא מתחנף. אבל אמש, עם שידור הסרט, כשהתבוננתי לראשונה אחרי שנים בפניו כפיץ, ראיתי את האגריד, הענק הידידותי מסרטי "הארי פוטר".

 

מהר מאוד השכיח השחקן המבריק הזה את הרזומה שצבר מאז הסתיימה הסדרה, והנה הוא פיץ, שחוזר לביקור במנצ'סטר אחרי עשור של גלות באוסטרליה. כמו שפיץ הוא אמן בהבנת הנפש האנושית הפגומה כך השחקן שמגלם אותו מוכשר בהבנת נפשו הפגומה של פיץ. והעלילה, שנראית כמו עלילות פשע רבות אחרות, מוטענת בחוכמה שאין שנייה לה, אותה מספקת האישיות הגדולה הזאת. לגדולתה, אגב, אחראי במידה רבה גם הכותב של הסדרה, ג'ימי מק'גאוורן.

 

הפסיכולוג השמן והלא נחמד הזה לא דולק אחר טרוריסטים סעודים ולא מציל את הביג בן ממתקפת חייזרים. אין פה מרחצי דמים. הטראומה שמאכלת את נשמתו של הרוצח אינה מחרידה. המאבקים מועתקים לזירה הנפשית והם מדלגים בין זירת הפשע לזירה הביתית. הרוצח עמו מתמודד פיץ של שנות האלפיים הוא יוצא אותם קרבות שהתקשורת זה מכבר הזניחה. שידוד מערכות כללי גרם לכך שמה שפצע אותו מבפנים לא נחשב עוד. מכל עבר משדרים לו: מהי המלחמה הזו שלך הקטנה המיושנת, לעומת המלחמה של הרגע - המודרנית המתוחכמת? עכשיו הרבה יותר גרוע ומה שהיה אז זה משחק ילדים.

 

הרגע בו פיץ מפענח בכמה אבחנות מדויקות את מקור הכעס העצום של הרוצח הוא הרגע בו הבנתי שגדולתה של הכתיבה ויופיו של המשחק השתמרו והם בועטים באקטואליה. בעוד הבלשים האחרים משתעשעים בקרימינולוגיה למתקדמים בקושי, פיץ כבר שולח שורשים בנבכי נפשו של הרוצח, נטמע בה ומבין מה גרם לה להיסדק. גם "המפצח" היא משהו מהעבר הקרוב שהתיישן בקצב חיינו המהיר, אבל היא עדיין מצליחה לאחוז בצופה בגלגולה הנוכחי תוך שהיא עושה שימוש באותן אבני בניין חכמות.

 

הטלוויזיה השתנתה מאוד, אבל דמותו של פיץ שורדת את המעבר למאה ה-21. שיני הזמן נגסו ברחובותיה של מנצ'סטר, אך לא בתובנותיו. כשהוא נוגע במרכז העצבים הפגוע של הרוצח, אנחנו עדיין תופסים את הראש ויודעים: זה גם מה שהיה מניע אותנו, אם לא לרצוח אז לפחות לסבול עינויי נפש קשים.

 

בסוף ימיה של "המפצח", הפשעים ומבצעיהם הפכו רקע לתגובות של השוטרים אליהם. כאן הפשע שוב בחזית, אולם שבריריות יחסי המשפחה של פיץ לא נגרעת מהצופים וסיום הסרט פותח צוהר לסרט נוסף. על מנת שדמויות השוטרים יהיו פחות חיוורות תחת צלו הדומיננטי של פיץ-קולטריין, בואו נקווה שג'יין פנהליגן עוד תעשה קאמבק.