אל עצמי

גבי ניצן, שמסתובב בעולם על בסיס קבוע ומסרב לעמוד במקום אחד, מראיין בתוכנית חדשה אנשים שעברו מסעות גיאוגרפיים שהפכו גם למסעות נפשיים. סמדר שילוני, שמעולם לא התרחקה יותר מדי מהבועה, נסעה עד לפרדס חנה לפגוש אותו לשיחה ליד הערסל. גם כן מסע

 

 

בבית של גבי ניצן הטלוויזיה מכוסה בבד לבן ואוורירי, כזה שנותן אפקט של אפיריון קטן. ניצן הוא האיש שהביא לכם את רב-המכר "באדולינה" ואחר כך את "פרא", ואת הסרט הדוקומנטרי על הכדורסלן דורון שפר, והוא גם האיש שיגיש לכם החל מהשבוע הבא את תוכנית המסעות "על הדרך" (ערוץ החיים הטובים). עכשיו הוא מצביע על הטלוויזיה שלו ומסביר ש"כשהיא מכוסה היא לא צועקת עלי כל הזמן 'תדליק אותי! תדליק אותי!", אבל זה לא צריך להפריע לכם להדליק-אותה-להדליק-אותה ביום ראשון הקרוב (25 ביוני, 22:30), ולהקשיב לאורחים שלו מספרים על מסעות נפשיים שעברו במהלך מסעות גיאוגרפיים. הראשון יהיה הצלם 'קפיטן' אבי הזאב, אחריו יבוא משה איבגי, ועל הדרך תוכלו להתעשר בתובנות שלוקחות צעד אחד קדימה את התהייה הקיומית 'איפה השווארמה הכי טובה בתורכיה'. למה לא.

 

אירוניה אני קוראת למצב שבו הבחורה שנשלחה להביא את הדברים מפי איש המסעות בכבודו, היא אותה בחורה שעדיין מתפנקת על המסע שלה מהמושב לתל-אביב, מסע שנמשך כבר יותר מעשר שנים ולא מראה סימני דעיכה. הכי הרבה שיצא לי להיות בחו"ל היה שלושה שבועות בניו-יורק, והכרטיס הפתוח שלי למסע של ממש עדיין פתוח מאוד. וזה לא שאני הולכת ונהיית צעירה יותר, הו לא.

 

ניצן לעומת זאת לא ממהר לשום מקום. כבר כמה שנים טובות שהוא דוחה הצעות לנדב את העיניים היפות שלו לטובת המסך הקטן. לרוב הוא עושה את זה כבר בטלפון, ואם ממש נחמדים אליו הוא נעתר ומסכים לסרב בנימוס פנים-אל-פנים, בפגישה אישית. במקביל הוא מתמרן את החיים הנינוחים שלו בפרדס חנה-כרכור-צל-עלי-בננה. הטלטול האחרון שפקד אותו הגיע כשהכלב שלו, ג'ורג', נדרס לפני שבועיים. ניצן בנה בחצר מפלים קטנים על שמו והציב תמונה שלו על האבנים. "מפלי ג'ורג'", הוא קורא להם.

 

את הראיון הזה אפשר היה לקיים גם בטלפון, זה היה חוסך זמן וכסף ומרים תרומה למפעל ציוני חשוב ("בזק"). אלא שנאמנה ליושרה העיתונאית שלי החלטתי לערוך מסע סמלי משל עצמי. ארזתי תרמיל, צידה לדרך וביטוח חיים ויצאתי למסע קטן ברכבת ישראל. ככה יצא שהרווחתי עוד חצי שעה של נוף מתחלף לכל כיוון, עצלות נעימה שלא התנגשה באף מחסום מצפוני וכמה כוסות של תה קר.

 

הבית של ניצן נראה בדיוק כמו שהייתם מתארים אותו לעצמכם. חמים, אישי, ירוק, ומכל פינה בחצר מבצבצת איזו זולה כמו ממתק משקית הפתעות. מחוץ למבצר שלו ניצן מעדיף להישאר אנונימי, שקוף, נטייה שאעפס סותרת את קונספט 'תוכנית-טלוויזיה בהנחייתך'. "פה ושם באמת היו מצלצלים אלי עם רעיונות סבבה", הוא נזכר, "והייתי אומר להם 'בכיף אני מוכן לעשות את זה, בתנאי שזה לא ישודר'". זה בדיוק מה שהוא התכוון להגיד למיכל, מי שהפכה לעורכת של התוכנית שלו, בפגישה ביניהם, אלא שאז עלה הרעיון הקוסם על תוכנית שיחות, אחד על אחד, שתעסוק במסעות. כשהתברר לניצן שאף אס.אם.אס לא ישלח לשום מקום במהלכה ואף אחד לא יקבל חולצה ותקליט, ההתנגדויות שלו הלכו ואזלו.

 

ומה עם האנונימיות? כאן אתה בפרונט.

 

"זה כנראה תהליך, ההימנעות הזאת שלי התחילה להרגיש מגוחכת. כמו איזו בתולת ברזל כזאת, כאילו.. מי מסתכל עלייך בכלל? אז אני אעשה תוכנית. הרי יש נינטיות, יש יודה לוי, לא יתלשו לי את הבגדים ברחוב. התחלתי לראות את זה יותר בפרופורציות ופחות להרגיש שכל העולם יתעניין בי ברגע שאני אעלה על המסך".

 

הבית זה אני

 

אז מה יש במסע הזה שכולם חוזרים ממנו, כמו שאומר דני ליטני, שונים? הנסיונות שלי לפענח את השיטה ולעבור אותו בלי ממש לצאת מגבולות הארץ דמו קצת ללימודי שחייה בהתכתבות. אם תשאלו את ניצן הוא יסביר לכם שכשאדם משנה סביבה, הסביבה משנה את האדם. כשהוא נמשך לאנשים במסע, הוא מאבחן אצלם את תרגילי הגמישות של האישיות. "כשאתה מחוץ לעולם שלך", הוא מסביר, "אתה לא צריך להתנהג כמו שמצפים ממך ומכירים אותך. אתה פתוח יותר לשינויים".

 

מה ניסית לפצח אצל האורחים שלך?

 

"זה לא לפצח כמו לעבור איתם שוב את המקום הזה, שבו אתה חושב שאתה יודע מי ומה אתה ואיך אתה אמור להיות, ופתאום אתה מגלה עולם שלם שקיים בתוכך במקביל לזה שהכרת. ככה אנחנו לומדים על הבשר את האין-מוגבלות שלנו, שאנחנו אינסופיים ביכולות ובאפשרויות".

 

מה מפריע להם לגלות את זה כאן?

 

"רוב הזמן תרבותית או חברתית המסר הוא דווקא הפוך - תגדיר את עצמך. מה אתה עושה, מה המקצוע שלך, איפה אתה גר. וגם על הבסיס הזה מראיינים הרבה פעמים אנשים – כדי לחזק את הדימוי הציבורי שלהם. כאן עניין אותי לעשות דווקא את ההיפך. לפרק את הדימוי, והסיפור של המסעות הוא מפתח מאוד טוב. שם הגבולות נפרצים".

 

וזה משתקף בסיפורים שלהם.

 

"כן. הסממן הכי חזק שעולה זה שכשאנחנו מוציאים את עצמנו מהמציאות המוכרת וזורקים את עצמנו לסיטואציה זרה, ככל שהיא יותר שונה מהיום-יום שלנו אנחנו לא הולכים לאיבוד, אלא עוברים תהליך של העמקה. כל מסע כזה מקביל למסע לחלק ממך שאתה לא מכיר".

 

בגלל זה אי אפשר לעשות מסע כזה ולהישאר בבית, בעצם.

 

"מאוד קשה. יכול להיות שיש אנשים שמוצאים את הדרך לעשות את זה בלי לזוז, אבל אין ספק שמסע חיצוני הוא כלי נהדר".

 

והמסע עצמו?

 

"אני מתעניין במסע, אבל זאת לא תוכנית 'נשיונל-ג'יאוגרפיק' שאפשר ללמוד ממנה לאיזה מסעדות ללכת, זה המסע מהזווית המאוד מאוד אישית של הבנאדם. היה לי מרואיין שנסע למקסיקו בעקבות דון חואן, הוא נסע למצוא לעצמו מורה והוא לא ראה את מקסיקו ממטר. הוא רק חיפש מורה. לא זוכר את השמות של המקומות שהיה בהם, לא הסתכל על האנשים חוץ מאלה שיכלו להנחות אותו, ובמסע הזה מדברים רק על המקסיקו המאוד ספציפית של הבנאדם שעבר משבט אינדיאני אחד לשני וחיפש את המורה שלו".

 

זה מעניין יותר בעיניך?

 

"כן, כי בסופו של דבר אין מקסיקו אובייקטיבית, ואני חוושב שככה מקסיקו עוברת הרבה יותר חזק. מרגישים אותה כמו שהבנאדם הרגיש אותה, הרבה יותר מאשר בסקירה אייל-פלדית על מה המקסיקנים אוכלים ושותים, שלא עושה שום דבר רגשי לצופה".

 

חודש וחצי באמסטרדם יתן לי את אותו אפקט?

 

"יכול להיות, אם משהו בך היה פתוח לשינוי לא צריך לנסוע לאפריקה או להודו בשביל זה. איבגי נסע לניו יורק, הכי אורבני, הכי ציוויליזציה, אבל לא משנה בכלל, זה לא הבית שלו ולא הסביבה שלו ולא המקום שכולם יודעים מה זה איבגי והוא צריך להתנהג לפי זה. זה המסע, התחושה שאני במסע והחוקים הרגילים לא חלים עלי עכשיו".

 

ג'לי קרוש

 

מספרים: בגיל 23 נחשב ניצן בתעשיית המילים (בעיקר בעיתון "חדשות", זכותו תגן עלינו), לפרח עיתונות מבטיח. הוא קיים עד גיל 30, אז הוא חתך עם אשתו דאז והבן הקטן שלהם לטיול ארוך בארה"ב. משם הם הגיעו להודו וניהלו שם מסעדה, אחר כך הוא חזר לארץ לבד. כבר שש שנים הוא גר בפרדס חנה, מקפיד לשהות מקסימום שש שנים באותה עבודה, יוצא למסע פעם בשנה, לחודש וחצי לפחות. אף פעם הוא לא היה יותר משנתיים באותה דירה. עכשיו הוא סוגר 42 שנות מסע, ובחצי השנה האחרונה הוא פגש 13 אנשים שהשיחות איתם ירכיבו את העונה הראשונה של "על הדרך". המשותף לכולם: הם לא עשויים מג'לי קרוש.

 

"אליס ווקר אמרה פעם שאחד הסודות של החיים הוא לא להתקרש", חולק ניצן מנטרה. "ג'לי שעומד הרבה זמן נקרש, ואז גם אם הוא מקבל דחיפה קטנה הוא זז קצת וחוזר לאותו המקום בדיוק. אבל אם בוחשים אותו כל הזמן ושומרים עליו חם, הוא מתחדש תמידית. מקבל כל פעם צורה אחרת".

 

איך למשל?

 

"הייתי מחוקק חוק שכל שש שנים תהיה שנת שבתון והבנאדם יהיה חייב להתעסק במשהו שונה לחלוטין ממה שהוא עוסק בו. אני מקפיד על זה כל הזמן, כי נורא קל להתרגל ואני בנאדם שמאוד אוהב נוחות. מסדר את הבית שלי, את הזולה, יש עבודה, יש חברים, יאללה, אפשר להמשיך עד הפנסיה. אז אני דואג לחבל לעצמי כל הזמן בשגרה הזאת. איזה טרוריסט פנימי בתוכי במשרה מלאה".

 

אחרת החיים יעשו את זה בשבילך.

 

"כן, עדיף להקדים אותם".

 

אף פעם לא יצאתי למסע ממש.

 

"ואללה? אז זה לפנייך, יופי לך".

 

אני גם קצת נאחזת בזה, אני מודה. ברעיון שאני אסע לטיול גדול וזה ישנה אותי.

 

"רוב הזמן אנשים נלחמים בזה. הרבה אנשים שנוסעים לחו"ל שומרים על הסדר שלהם, כל אלה שנוסעים בקבוצות של ישראלים או למקומות שהם מכירים מהטלוויזיה או מספרים, ונזהרים מהבלתי צפוי. אבל אם מישהו צריך שינוי בחיים שלו לא יעזור לו כלום, זה יבוא".

 

אבל הדירה ששכרתי, החפצים שצברתי, העבודה שאני לא יודעת אם תהיה שם כשאני אחזור.

 

"הייתי ככה הרבה שנים, יצאתי לנסיעות קצרות, אבל הרגשתי שאני חייב להיות פה, זאת השפה שלי, זאת העבודה שלי וזה הבית שלי. אבל מרגע שעזבתי - ועזבתי קצת בתור ברירת מחדל, צירוף של נסיבות שהיה יותר נוח לעזוב אותו מאשר להישאר בו - ברגע שעשיתי את זה, כמו הפרים בתחרויות רודיאו שפותחים להם פתאום את הדלת, הבנתי כמה שזה היה חסר לי. ממש התפזרתי על פני כל הפלנטה".

 

הנסיבות אילצו אותך לעזוב או שמצאת את הכח לקום וללכת?

 

"הייתי במבוי סתום. היה לי בית ששילמתי עליו משכנתא מכסף שלא היה לי, אבל בגלל שהתחילה איזו המולת נדל"ן מסביב הערך שלו עלה בהרבה, ויצא שהדבר היחיד שיכולתי לעשות בשביל לחיות היה למכור את הבית. זה היה הבית היחידי שאי פעם היה לי, חשבתי שאני אחיה בו שנים, אבל כשחיסלתי את זה הייתי קל תנועה לחלוטין. יכולתי ללכת לתל אביב או לפתח תקווה או לקליפורניה או להודו. הכל היה קל באותה מידה. בארה"ב יש להם סטיקר, where ever you go – there you are. זה לא שעזבתי את הבית ונסעתי, הבית זה אני".

 

לא היית מכור לשגרה?

 

"היא כבר השתלטה לי על החיים יותר מידי. הרגשתי שאני מתחיל להזדקן בגיל 30".

 

ברחת ממשהו?

 

"אנשים נוסעים לפעמים כדי לעזוב את הבעיות שלהם, את הסיבוכים שלהם, אבל בשלב כלשהוא הם יתקלו בהם שוב. אבל כשאתה מגיע למקום שהתנאים בו הם אחרים אתה יכול לאמץ התנהגויות אחרות ותגובות אחרות. דפוסי חשיבה אחרים. בדרך כלל המצוקות שלנו נובעות מההתקבעות, כי אנחנו לא מסוגלים לראות מעבר לריבוע שציירנו סביב עצמנו או פשוט מפחדים מהשינוי. במסע השינוי הוא דבר נתון, כמעט נכפה עלינו".

 

אז אתה בעצם המומחה לענייני מסעות בכל הסיפור. לא עשה לך חשק להתראיין לתוכנית כזאת בעצמך?

 

"היתה הצעה כזאת, העורכת רצתה שאת הפרק האחרון מישהו יראיין אותי, אבל הרגשתי שזה קצת מוקדם מדי בעונה הראשונה".

 

מתי כן? אולי בעוד שש עונות?

 

"בדיוק".