ובדיעבד, אתה חושב שמצאת את המושלמת?

אמרתי לנועה שבזמננו, למרות שחופש הבחירה היה כמעט כמו היום, לא ניצלנו אותו עד תום. הלכנו לצבא בלי לשאול שאלות, כי כולם הלכו. כשהשתחררנו הלכנו ללמוד, כי אמרו שצריך מקצוע ביד. ובדרך היו לנו חברות. אחת, ועוד אחת, ואולי עוד אחת-שתיים, עד שהגיעה האהבה. ואז נגמרו התהיות. או שלא?

אני יושב עם נועה בבית קפה. נועה היא חברה שלי. זה נשמע קצת מוזר שתהיה לי חברה כמו נועה, שהיא קרובה בגיל יותר לבן שלי מאשר לי, אבל החברוּת שלנו היא כזאת שאין צורך להרים בגללה גבה - לא היה בה, ולא יהיה בה שום דבר שקרוב לסקס (אם כי כפנטזיה זה יכול להיות דווקא לא רע, כי נועה היא ממש ממש....טוב, לא חשוב, נעזוב את זה). ולמרות זאת, אולי בגלל זאת, אנחנו חברים טובים ויכולים לשוחח על הכל, די בחופשיות, מה שנותן לחברוּת הזאת את הטעם.

 

"מה קורה עם בחורים?" אני שואל את נועה.

 

"כלום" היא משיבה.

 

"מה זה כלום?" אני מקשה, "אל תגידי לי שאת לא רוצה שיהיה לך בן-זוג קבוע, חבר לחיים".

 

"תראה..." אומרת נועה ונועצת בי את עיניה היפות, "אני מזמן השלמתי עם זה שלא אתחתן, וטוב לי לבדי. חוץ מזה, ממילא לא נשארו גברים שווים. אלה שעוד היו נורמלים, התחתנו מזמן, השאר בררניים, והופכים יותר בררניים ככל שהזמן עובר, כאילו שהם עצמם משתבחים עם השנים, ולי אין כבר כוח לדייטים, להיכרויות, ולכל מה שכרוך בהם. בקיצור - נשבר לי", היא מכריזה.

 

"ומה עם ילדים?" אני שואל את השאלה המתבקשת.

 

"כמו שזה נראה לי כרגע", אומרת לי נועה, "לא ארצה ילדים".

 

ההכרזה הזאת משעשעת אותי. "זה לא קצת מוזר לתכנן רצון?" אני שואל, "רצונות הם לא משהו שבא באופן ספונטני?"

 

"אוף, אתה עם הדקדקנות שלך..." נושפת נועה בחוסר סבלנות, "אז בוא נאמר שכבר כעת אני לא רוצה ילדים, טוב?"

 

"טוב. אבל אם תרצי בעוד שנה או שנתיים, מה תעשי? תתרוצצי ברחבי העיר בחיפוש אחר בן-זוג?" אני לא מרפה, ולנועה כאילו יש כבר תשובה מוכנה.

 

"אם זה יקרה, אמצא לי מישהו שרוצה ילד, ואהרה עבורו. אבל, שיהיה ברור - לא אני אגדל את הילד. אני אהיה האם, ואת הילד יגדל האב", היא מעמידה לי תנאים, כאילו שאני הוא המועמד הפוטנציאלי.

 

"אם פונדקאית?" אני שואל בתמיהה.

 

"או לא, ממש לא. אני לא מתכוונת ללדת ילד ולנתק איתו את הקשר. להפך, אהיה איתו בקשר מתמיד, רק שהוא יגור אצל אביו, כי לי עצמי אין, וכנראה שלא יהיה, כוח לגדל ילדים", היא מבהירה.

 

טוב, אני חושב לעצמי, תוכנית מושלמת, שיכולה כנראה לעבוד, רק שבאיזשהו מקום יש לי הרגשה, שבהנמקה לתוכנית הזאת טמונה סתירה פנימית. כי מי שאומרת "השלמתי עם זה שלא אתחתן..." מעידה על עצמה שזו לא לגמרי בחירה מרצון, אלא ניסיון להפיק מהחיים, במצבם הנוכחי, את המיטב.

 

בפחות ממושלם אין איש מוכן להסתפק

 

אין לי ספק שבנושא הבררנות נועה צודקת. רק שהיא מאשימה את הגברים בתופעה, ולי יש רושם שגם נשים חוטאות בכך - משהו הוביל את כל הדור הנוכחי לחיפוש אחר המושלם. בפחות ממושלם אין איש מוכן להסתפק.

 

בחור יוצא עם בחורה. היא מעניינת, מצליחה, מצחיקה בטרוף, והסקס איתה לא סתם בשמיים אלא השמיים עצמם. יופי. אבל... היא נמוכה מדי, או גבוהה מדי, או שיש לה חזה גדול מדי, או תחת קטן מדי. מה עושים? ממשיכים לחפש, כי בטח יש אחרת שתהיה מושלמת, בלי שום "אבל".

 

אחת בלי שום "אבל"? (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

 

בחורה פוגשת בחור, ותוך זמן קצר או ארוך, תלוי במקרה, היא מגלה שהוא שנון, משכיל ובעל עתיד מבטיח, ובנוסף הוא משעשע, ואוהב את הדברים שהיא אוהבת. בקיצור - עונה על כל הדרישות. כמעט... כי הוא, כמו שאומרים בעדינות, לא אפולו. האף שלו יכול היה להיות קטן יותר, העיניים עדיף שהיו כחולות, ויש לו שלוש שערות מיותרות על הגב, וחמש פחות מדי על הראש. אין בעיה - נלך הלאה ונמצא מישהו אחר שיהיה הכל. וגם יפה.

 

וכך, בשם אלוהי הפרפקציוניזם, הם מדלגים מאחד לאחר, ומאחת לחברתה, עד שהמושלם מוצא את המושלמת. או לא.

 

"גם אתם הרי לא התחתנתם דרך שידוך, נכון?"

 

"רגע" אומרת לי נועה, "אתם הרי לא התחתנתם דרך שידוך, נכון? גם אתם בדקתם עד שמצאתם אחד את השניה, לא?"

 

"כן", אני מודה, "בוודאי, רק שבזמננו, למרות שחופש הבחירה היה כמעט כמו שהוא כיום, לא ממש ניצלנו אותו עד תום. אחרי התיכון הלכנו לצבא, בלי לשאול שאלות, כי כולם הלכו. אחרי שלוש שנים השתחררנו והלכנו ללמוד, כי אמרו לנו שצריך מקצוע בחיים. ובדרך היו לנו חברות. אחת, ואחריה אחרת, ואחר כך עוד אחת, ואולי עוד אחת או שתיים, עד שהגיעה האהבה. ואז נגמרו התהיות. הרי אם אני איתה כבר חצי שנה, או שנה, ואם אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי, ובכלל, טוב לנו יחד, אז לא ברור לשנינו שנתחתן? ברור. כי מה הטעם לחפש הלאה?"

 

"והיום, במבט לאחור, אתה חושב שמצאת את בת הזוג המושלמת?" שואלת אותי נועה שאלה קצת ממלכדת.

 

"ממש לא", אני משיב ומפרט, "עצם העובדה שבת-זוגי בחרה בי היא ההוכחה שהיא עצמה אינה מושלמת - כושר שיפוט דפוק כזה......"

 

 

האימייל של אשיל