ילדים עם פוטנציאל ממומש
הם עוד לא בני עשרים, אבל כבר בשיאו של מסע הופעות. חברי להקת "Panic! At The Disco" העדיפו לנגן במקום ללכת לקולג'. זה השתלם
אור ברנע
פורסם: 03.07.06, 13:12
כמו אין ספור להקות מחתרתיות אחרות, גם חברי להקת "Panic! At The Disco" חלמו על הזדמנות להיכנס לאולפן הקלטות ולככב בתעשיית המוזיקה העולמית. אבל להבדיל מכל האחרים, ארבעת חברי הלהקה מלאס וגאס קיבלו את ההזדמנות עוד לפני שסיימו בגרויות. כעת, עוד לא בני עשרים, הם מדלגים ממדינה למדינה ברחבי אירופה ובארה"ב.
הגיטריסט ריאן רוס והמתופף ספנסר סמית' היו רק בני 12 כשהחלו לנגן יחדיו גרסאות כיסוי לשירים של להקות הפאנק-רוק האהובות עליהם, כמו "Blink 182". השניים התמידו בנגינה, ובהמשך הצטרפו אליהם גם סולן, ברנדון יורי, ובאסיסט, ברנט ווילסון. בעודם תלמידים בחטיבת הביניים ובתיכון החלה הלהקה לבצע חומר מקורי. החזרות וההופעות נערכו בסלון ביתה של סבתו של סמית'.
בשלהי שנות התיכון הלהקה תפסה את האוזן של פיט וונטז, באסיסט להקת "Fall Out Boy". וונטז אהב את שילוב הסגנונות של הלהקה, המערבבת פאנק-רוק, אלטרנטיב, אִמו ופופ, והכיר את חבריה לחברת תקליטים גדולה בארה"ב שחיפשה כישרונות חדשים. אין ספק כי לעובדה שהלהקה הפכה לאחת המדוברות בארה"ב תרמה הצלחתם של חבריה להגיע לקהל רב דרך אתר “Myspace”, שם פירסמו את שיריהם. להפקת אלבום הבכורה גויס המפיק הנודע מאט סקוויר ומשם הכל היסטוריה.
Panic! At The Disco. יותר עמוק מ-MTV (צילום:יחסי ציבור)
בימים אלה נמצאת הלהקה בשיאו של סיבוב הופעות בארה"ב. תפסנו את ספנסר סמית', המתופף ומייסד הלהקה, לראיון קצר במיוחד עבור הקהל הישראלי, שיצטרך בינתיים להסתפק בשני הסינגלים מתוך אלבומם החדש - "But It’s Better If You Do" ו-“I Write Sins Not Tragedies" - שמושמעים רבות בתחנות הרדיו השונות.
ההורים היו בשוֹק
"אני חושב שבשנה האחרונה עשינו ויצרנו יותר מכל 18 שנות חיינו", מספר סמית' ל-ynet, "אלה חיים מאוד שונים. בתור ילד אתה חושב על בית ספר ואז על בחינות הבגרות ואחר כך מגיע הזמן ללכת לקולג'. אבל אנחנו, אחרי שסיימנו בית ספר, ישר רצנו להקליט אלבום. וזו הייתה התקופה הכי פוריה בחיים שלנו. מאז אנחנו מאוד משתדלים לשמור מה שיש לנו ולבטא את זה בדרך שלנו. היינו בעבר בסיבובי הופעות, אבל הם תמיד היו עם עוד חמש להקות נוספות שעברו מעיר לעיר וניגנו בשביל ילדים. עכשיו אנחנו לבד ואנחנו מבלים המון זמן אחד עם השני ככה שלפעמים אתה יכול למצוא את עצמך מעוצבן. אבל זה לא כזה רע כשיש סביבך כל כך הרבה אנשים בדרכים, ואנחנו משתדלים להתווכח רק על דברים שקשורים להופעות ולא על החיים האישיים שלנו".
על השאלה אם יש סצינת רוק בלאס וגאס עונה סמית': "לא ממש, אי אפשר להשוות אותה לערי המוזיקה הגדולות בארה"ב כמו לוס אנג'לס, שיקגו או ניו יורק. כשכתבנו והקלטנו את השירים מאוד חסרו לנו ההופעות המקומיות ליד הבית. רוב הלהקות הפעילות שם מנגנות דת' מטאל. כשאני וריאן (הגיטריסט) היינו ילדים קטנים, המוזיקה היחידה שהכרנו הייתה מוזיקה שהגיעה מ-MTV או מהרדיו. אבל בשלב מסוים ילדים דווקא רוצים להגיע ולהקשיב ללהקות שדווקא לא מוכרות מיליוני אלבומים. זו אולי סצנה יותר קטנה, אבל יש לה קהל אדיר. אני חושב שהנוער יכול למצוא קצת יותר עומק במוזיקה שלנו ושל להקות אחרות מאשר להתעמק במילים של שירי ראפ מה-MTV שלרוב מדברים על כמה כסף יש לראפרים ובאילו מכוניות הם נוהגים".
אולי הם עוד ילדים, אבל כבר בגילם הצעיר הספיקו חברי פאניק לסבול מחיכוכים בחיי הלהקה. בחודש מאי האחרון הודיעה הלהקה באתר הרשמי שלה על עזיבתו של הבאסיסט ברנט ווילסון. לא ניתנה סיבה רשמית לעזיבה, אך כלי תקשורת פרסמו כי חברי הלהקה הרגישו שווילסון הוא חסר אחריות וכי החבורה כבר לא יכלה להסתדר יחדיו. את ווילסון החליף ג'ון ווקר, שיצא איתם מייד לדרכים.
"ההצלחה הייתה שוק בשביל ההורים שלנו", מספר סמית', "כמעט כל ילד מנגן על גיטרה ומקים להקה. הסיכויים שמישהו מהם יהיה בלהקה מצליחה הם מאוד קטנים. אצלנו הכל קרה כל-כך מהר וההורים שלנו היו מאוד סקפטיים לגבי הלהקה כי בכל זאת העדפנו לנגן מאשר ללכת לקולג'. בהתחלה הם לא היו מאושרים מזה, אבל עכשיו, כשהם פותחים את הרדיו או את הטלוויזיה ורואים אותנו, הם מפנימים, וזה מאוד מרגש אותם. כשאתה בן 18 או 19 אתה רק רוצה לעזוב את הבית, להתרחק קצת מההורים ולחיות לבדך. אבל עכשיו, מאז שהתחלנו את סיבוב ההופעות, הגעגועים הביתה רק גדלים".