רווקים בחלל - יומנו של דייל

אני זה שמביא לך שתייה ומגיש אוכל בטיסות. אני עושה עוד כמה דברים באוויר, אבל בגדול אני סוג של "מלצר מעופף", כמו שאוהבים להגדיר אותי. אין לי יתרון על בעלי מקצועות אחרים בכל הנוגע לפיצוח הצופן ליחסים המושלמים, אבל בדרך לשם, אני רואה נוסעים במצבי קיצון באוויר, תושבים של ארצות אחרות בדייט ראשון, רומנטיקה בשפות שאני לא מכיר, ובעיקר - קבוצה ענקית של דיילים ודיילות שמתרוצצת בין שמיים לארץ

כשאתה מכיר את ניו יורק יותר טוב מאשר את תל אביב, ההשחזות של "סקס והעיר" כבר לא נשמעות לך כל כך חדות. את הפאנצ'ים של מרובע הבנות המדהימות שבדיוק התיישבו לאכול צהריים במקום המגניב ההוא (אכלת בו בשבוע שעבר, והיה לא משהו) כולם משננים בעל פה ממילא, כאילו היו קוד כניסה למחתרת הזוגיות הסודית שמעולם לא התקבלת אליה. אז יוצא שאני דייל אוויר. מיומן, אגב.

 

אני זה שמביא שתייה ומגיש לך אוכל בטיסות. אני עושה עוד כמה דברים באוויר, אבל בסוף היום, אני סוג של "מלצר מעופף", כמו שאוהבים להגדיר אותי. יכול להיות שאני אכן מלצר רוב הזמן, אבל כשנגמרת המשמרת שלי ואני מוריד את המדים ונכנס להתקלח, קורה לרוב שהלכלוך נשטף במים זרים של מלון שכבר הייתי בו. כמו מלצרות, כאמור, רק בלועזית ועם טלוויזיה יותר טובה.

 

גלריה של טיפוסים

 

אולי אין לי שום יתרון על בעלי מקצועות אחרים בכל הנוגע לפיצוח הצופן ליחסים המושלמים, אבל בדרך לשם, אני רואה את כל גלריית הטיפוסים האפשריים, וגם כאלה טיפוסים שלא חשבתי שעדיין מהלכים בינינו: נוסעים במצבי קיצון באוויר, תושבים של ארצות אחרות בדייט ראשון, רומנטיקה בשפות שאני לא מכיר, וגם כמה התחלות וסופים, אבל יותר מהכל אני רואה אותנו: קבוצה ענקית של דיילים ודיילות שמתרוצצת בחלל בתנועה בלתי נגמרת. אלה מחפשים יחסים, ההן מחפשות לילה של יחסים, ואני, על תקן "הזבוב על הקיר" (תקן מצוין, אגב, ממליץ לנסות), צופה מהצד.

 

כי בסופו של דבר, צריך רק להתבונן: בכל נסיעה יש שברון לב אחד והתאהבות אחת, רכילות מרושעת אחת (לפחות) ואמת תמימה אחת. סטוץ מתרחש עכשיו בחדר הזה, ובמעלית, בדרך למעלה, הזוג הנשוי עובר משבר, אבל הוא יהיה בסדר. אני מניח שזה ככה בכל מפעל גדול, אבל שימו כמות כזאת של הורמונים בצינור תעופתי סגור, ותקבלו הרבה סיפורים.

 

יחס של עשר נשים לגבר רצוץ אחד

 

הדייל הרווק הוא, למרבה הצער והקלישאה, אב-אבי טיפוסי הדיילות באשר הם באוויר, בים או ביבשה. זה כואב עד כמה שזה נדוש, אבל בעולם שזז לרוב בין תל אביב, לונדון וניו יורק, עדיין מסתובבים בגאווה רווקים שכל תכליתם בחיים הוא, ובכן, להיות רווקים. וגאים, במובנה הנוסטלגי של המילה. המובן הארכאי הזה, שמדבר על גאווה אמיתית. לא על גאווה מצעדית, נגיד, אם כי בטח נגיע גם אליהם מתישהו.

 

לא שיש בזה משהו רע. אלא שבהוויה הדיילית הסטנדרטית (כלומר, יחס של עשר נשים לגבר רצוץ אחד בכל סיטואציה בה אתה נמצא), יש לגברבר הפנוי הטיפוסי המון, אבל ממש המון, מקום להתבטא. והוא מתבטא במהירות ובאגרסיביות, כמו תחנת רדיו אזורית שעושה מרתון של מאזינים עם על אוהדי כדורגל מקבוצות אחרות.

 

זה הכל בגלל המתמטיקה. גם אחרי המסקנות הברורות מאליהן לגבי היחס המספרי הנוטה באופן מסיבי לטובת הבנות, הדייל הרווק ממשיך לפשט את הנוסחה בדרך לכיבוש הבא. מתוך הגברים המועטים הפוטנציאליים, אפשר להוריד בקלות את המעדיפים דיילים אחרים (זכותם), לסנן את הנשואים (למרות שזה לא בטוח תופס), לקזז את התפוסים (עם בת הזוג הדיילת שנמצאת איתם במטוס, ואז זה בטוח תופס). רק אז, אחרי כמה שורות של אלוגריתמים למתקדמים, אתה נמצא בקבוצה ברורה ומוגדרת ומצומצמת כמו ציר לרוטב במסעדת יוקרה שאתה לא יכול להרשות לעצמך של בנים, פנויים, רוצים, ומוכנים. מאוד מוכנים.

 

מסתכל הדייל הרווק סביבו וחוכך כפותיו בהנאה. זה עתה, עם הנחיתה בניו יורק, הכניס את עצמו לקבוצה גברית הכוללת מקסימום עוד שלושה זכרים תקפים, בדרך להתמודדות עם הרבה יותר בנות שקיוו - איך לנסח את זה בנועם - למצוא דייט ראוי בשהיית סוף השבוע הזאת.

 

מישהו אמר לי פעם שהדיילוּת היא גן עדן לרווקים. אחרי תקופה בעבודה, נראה לי שזאת הגזמה פראית. זה בטח לא גן עדן, מקסימום המבואה שליד, בפרוזדור: צפוף, חם והתור לא נגמר, אבל משום מה - אתה מוכן לחכות לנצח.

 

 

• יש לכם מקום עבודה ייחודי, עם סיפורים אופייניים לו? מוזמנים לשלוח לנו דיווחים חמים מהשטח.