מפלצות הבטון קוברות את הקסם

אפשר להבין את היזמים במושבה הגרמנית ובנווה צדק, אבל איפה הרשויות? במקום לשמר, הן פוטרות מחובת מכרז

בקיץ 1973 הביעו מישאל חשין, מיכאל ברונו ושלום רייכמן התנגדות להקמת בית-מלון גדול במתחם עומריה. הם קבלו על מערכת התכנון, המעדיפה את זכויות היזמים על זכויות התושבים והסביבה ועל הכוונה להקים באותו אזור שבעה מגדלי דירות ענקיים. המלון אמנם הוקם, אבל בניית שישה מהמגדלים בוטלה. המגדל שנבנה מכער עדיין את קו הרקיע של ירושלים, כתזכורת לצדקת המאבק ההוא.

 

33 שנים חלפו מאז, ושוב מופקדת תוכנית בנייה מגלומנית באותו אזור עצמו. בזו הנוכחית יש שינוי עקרוני אחד: המגדלים יוקמו הפעם מעל המלון, ולא לצידו; שתי הצגות בכרטיס אחד. צמד המיזמים - המלון הנושא על כתפיו את מגדלי המגורים - יועמס על גבי במה ענקית בת ארבע קומות, שתתנשא מעל רחוב עמק רפאים ותכיל את מתקני השירות והחנייה. הרחוב, אחד היפים בארץ, שאף אחד מבנייניו לא מתנשא לגובה כזה, יזכה לחזית אטומה באורך עשרות מטרים, שבמרכזה פתח השירות של המלון. ומנגד, בצידו השני של הרחוב הצר, הולך ונרקם מיזם אחר - מלון הקולוני הענק, שיישב (פיזית!) על בניין בית העם הטמפלארי ויקבור אותו בתוככי הלובי שלו.

 

קשה להאשים את היזמים. מחיר בתי היוקרה בירושלים האמיר עד כדי כך שהוא מעוור את עיניהם. אך קשה עוד יותר להבין את העירייה ומינהל מקרקעי ישראל, שמקדמים מיזם אטום ותאוותני כל כך ואף פוטרים אותו ממכרז. קשה אפילו יותר להבין את המנגנון שמביא את הערים הגדולות בישראל להקריב את נכסיהן היקרים והנדירים ביותר כדי לרצות תאוות בצע בלתי מרוסנת של יזמים. חיפה הקריבה כך את חוף ימה הנהדר, תל-אביב מקריבה בימים אלה ממש את שכונת נווה צדק, וירושלים מקדמת שני מיזמי ענק שיאפילו על פתח המושבה הגרמנית.

 

המקרה של ירושלים חמור יותר, מכיוון שיש לה ניסיון בכישלונות מונומנטאליים: 30 שנה מוטלות חורבות מַמילא לפתחנו, מגדל כלל אינו אלא 'סְלאם' עירוני ואילו פרויקט הולילנד הולך וצומח לנגד עינינו לגודל מפלצתי, כמו היה מוטציה הלקוחה מסרט של מדע בדיוני. העתיד הרי כבר כאן איתנו. מזמן.

 

כמה כללים של שכל ישר עשויים להועיל גם לרשויות התכנון:

 

• לא מקלקלים את מה שעובד טוב. אין בארץ עוד רחוב כמו עמק רפאים, אין ולא יהיה. אין גם נווה צדק אחרת ואין לחיפה חוף ים אחר. לפני שלוש שנים עשתה עיריית ירושלים בעמק רפאים בדיוק את מה שהיא צריכה לעשות: החליפה ריצוף, נטעה עצים, הציבה ריהוט רחוב חדש, הרחיבה מדרכות. הרחוב פורח, האזרחים שמחים, ופתאום יש לאן לצאת בירושלים ובשביל מה לגור בה. גם נווה צדק עברה תהליך נכון ומדויק: האזור שוקם, שומר ושופץ, והוקמו בו מוסדות תרבות נפלאים. השינויים הענקיים לא יכולים לשפר את האזורים האלה; הם רק יקלקלו אותם.

 

• אין ארוחות חינם. היזם רוצה להקים גם פרויקט מגורים וגם לקבל מענק על הקמת מלון באותו כרטיס. הוא רוצה להרוויח עשרות מיליוני דולרים עוד לפני שנרשמה שם הלינה הראשונה. על רווח כל כך מהיר יש פראייר שמשלם - והפראייר הזה הוא אנחנו.

 

• החדש אינו אסור מן התורה. מותר לבנות בניינים חדשים בשכונות לשימור, אבל חשוב לעשות זאת בזהירות, בעדינות ובטוב טעם. צריך להבדיל בין עיקר לטפל, והעיקר באזורים הללו הוא הישן ולא החדש. הוא שנותן את האופי ואת קנה המידה.

 

• אל תאמינו ליזמים שאומרים שיפסידו אם לא יתנו להם יותר; הם יגידו את זה גם אם תתנו יותר. מלון "ארבע העונות" באיסטנבול הוקם בבניין משופץ מן המאה ה-19 וכולל 60 חדרים וחמש סוויטות. המלון במילאנו אינו אלא מנזר משופץ מן המאה ה-15 בן 112 חדרים. באמריקן קולוני בירושלים יש 84 חדרים, והוא מצליח לגבות יותר מפי שניים משכניו המגושמים, ותפוסת חדריו עולה עליהם בהרבה.

 

• קנה המידה הוא תמיד הדבר החשוב ביותר בשכונות הישנות. אל תאחדו מגרשים, אל תתפתו לשנות את קנה המידה הישן. היופי מתחיל בקנה המידה, לא בפרטים.

 

• אסור להשלים עם איכות ירודה וטעם רע. ואפשר להיעזר באחרים. יש בעולם מערכות שיפוט שמעיזות לבדוק גם ערכים
  סובייקטיביים כמו מקוריות, חדשנות ועניין. האקדמיה פועלת כך, וכמוה גם קרנות המחקר. בתכנון ובארכיטקטורה מחלקים משאב ציבורי נדיר: את המרחב הציבורי שלנו. יש להפעיל מנגנוני שיפוט מהירים ויעילים גם לגבי מיזמים המוקמים במקומות רגישים. זה פחות מסובך ממה שזה נשמע: ארכיטקטים מובילים מכל העולם ישמחו להתנדב ולהעריך בניינים המוקמים בלב הישן של ירושלים, או תל-אביב, ערי מורשת העולם שלנו. הקמת מנגנון כזה לא תעלה הרבה כסף, בעוד שההקמה של בניינים כמו מרכז כלל, הולילנד, מלונות המושבה או המגדל בנווה צדק עולה לנו בכיעור.

 

• ירושלים היא עיר נפלאה, מרתקת, מלהיבה ומושכת. אין זו שעתה הטובה ביותר, אך היא נמצאת בדרך הנכונה. אין דרך לזרז את תהליך שיקומה מעבר למידה. החיפזון מהשטן, ואין פיתרונות קסם. הסיכוי של פרויקטים בגודל הזה לפגוע ולקלקל גדול לאין שיעור מהסיכוי שלהם להצליח. אל תתנו יד להרס השכונות הישנות והקסומות של העיר.

 

פרופ' רוני אלנבלום, המחלקה לגיאוגרפיה ובית-הספר להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים