רומנטיקה של חוסר

התערוכה "רומנטיקנים חסרי תקנה" בגלריה נגא היא ניסיון זהיר של האוצר יוסף קריספל להתיידד מחדש עם היפה ולגלות אותו, בלי להסתכן יותר מדי

ארבעה אמנים צעירים משתתפים בתערוכה הקבוצתית "רומנטיקנים חסרי תקנה" המוצגת בימים אלה בגלריה נגא. המשותף להם נמצא באיכויות רגשיות שיוסף קריספל, אוצר התערוכה, זיהה בעבודותיהם. במאמר שמצורף לתערוכה הוא מדבר על הכמיהה ליופי כ"תשוקה לאחות את השברים". למרות שמה של התערוכה, "רומנטיקנים חסרי תקנה", ארבעת המשתתפים מנכיחים, כל אחד על פי דרכו, עולם שאינו קרוב לרומנטיקה הקלאסית כפי שאנחנו מכירים אותה. מאמרו של יוסף קריספל, "רומנטיקה של חוסר", מציע אפשרות עכשווית לרומנטי: משהו שהוא הד שבור למקור. מלא בגעגוע, בתשוקה למגע באלוהי ובמוות. התערוכה הזאת היא ניסיון זהיר להתיידד מחדש עם היפה ולגלות אותו, לא בהסתכנות גדולה מדי, בסביבת הכליה.

 

במשך שנים רבות מושגים כמו רגש, כמיהה ליופי או געגוע נדחו על ידי עולם האמנות כלא ראויים וכמחבלים באפשרות של האמנות לייצר שיח. העיסוק ביופי חזר בגלגולו הפוסט מודרני ויחד איתו היכולת לדבר על רגש בעולם עמוס ב"רעש" של טכנולוגיות ודימויים. המשתתפים בתערוכה הזאת הם אוסף צנוע של עמלני אמנות ללא קשר תימאטי או ויזואלי ביניהם. המאחד אותם הוא המבט המרוכז אל אוביקט או אל פנטזיה הנמצאת בלב המציאות וההווייה. הרבה אמנות מתעוררת כל בוקר מחדש אל הפוליטי, אל התקינות הפוליטית ואל סערה של גירויים שמידפקים על חלונות הסטודיו ותובעים ייצוג. כל זה מודחק בעבודות שבתערוכה אל מתחת לפני השטח היפים-דוממים.

 

דוד עדיקא, שהצילום שלו נמדד לעיתים בערכים של ייצוג פוליטי, מציג סדרה של ארבעה צילומי צבע ובהם פרח פשוט, מהסוג שהמבט חולף על פניו בלי להתעכב. עדיקא מאציל אל האובייקט, השולי לכאורה, זוהר מלאכותי ומעניק לכל הסדרה את השם "After Winter Must Come Spring". השם מתפקד כמו געגוע אל משהו שאולי לא יתקיים. הצילום שלו אינו חזרה אל הניסיון המודרניסטי לייצג טבע ממשי ורגישויות של אור ואווירה, אלא גילוי של יופי הנובע מהמלאכותי, מהגעגוע למקור.

 

גיל שני מציג שתי עבודות גדולות של רישומי קו על מצע אקריליק שחור. הציור שלו משורטט במרקר לבן רחב, בדימויים שהסגנון שלהם לקוח מעולם השרטוט האדריכלי. תנופת המרקר שלו מייצרת סצנות שגיבוריהן נמר וגבר בתוך חלל מגורים מינימליסטי וישר קווים. דלת ארון פתוחה שקולב ריק משתקף במראה שלה, זוג נעלי בית מתחת למיטה הזוגית, כיסוי מיטה פרום, נמר גדול שרוע על גביו ודוגמת הפרווה שלו מבצבצת גם מקצה הכרית שמולו. הכלאה בין מציאות יומיומית לפנטזיה אירוטית, כלואה בין קירות מאוירים.

 

עבודה של גיל שני

 

נכבדות ניו יורקית

 

מוש קאשי הוא אמן של גלריה נגא ואותו ממש מתבקש לחבר לתערוכה הזאת. קאשי יוצר זה שנים דימויי טבע ונוף מרוחקים ונעולים בתוך עצמם, על גבול המופשט. אוצר התערוכה בחר מציוריו את אלה שהיופי נוכח בהן בצורתו המעיקה והפחות לירית. המרחבים דמויי השמיים בעבודות הנוף שלו מופיעים כאן בגווני ירוק חולה או בסגול המתחלף בשחור. פני השטח המבריקים מעניקים להם את הליטוש הסופי, הכמו-רומנטי.

 

עבודה של מוש קאשי

 

את החלק התלת-מימדי של התערוכה תורמת לאה אביטל בעבודות שעל פי הטקסט של קריספל, בבסיסן הרס ואלימות. זה לא ניכר בעבודות. יש בכולן פגימה אבל היא נמצאת בהווה מתמשך ושליו ולא נראית כמו עדות לפשע. העבודות של אביטל מינימליסטיות ומדויקות. אחת מהן מונחת על רצפת חדר הפרויקטים, עליית הגג של הגלריה: שני עיגולי גומי שדרך החור הגזור במרכזם מושחלת נורת ניאון.

 

מאז שעברה למשכנה ברחוב אחד העם, הנוכחות של גלריה נגא הולכת ולובשת נכבדות של גלריה ניו-יורקית ותיקה: מקום נקי, אסתטי, עם חדר אחורי עמוס באוצרות של מייסטרים. ההצבה המאוד שמרנית של העבודות בחלל הגלריה מחלישה את היופי הדיכוטומי שיכול היה להתפרץ מהן בסביבה אחרת. אבל זהו העולם הממשי, שיצירות אמנות נסחרות בו בסביבה שמשדרת נכבדות.