קונסול של כבד

ניר קיפניס שתה כל כך הרבה במסיבה השנתית של וודקה פינלנדיה, שהוא מרגיש בשל לתפקיד שגריר ישראל בפינלנד. אם כי לפי הריח הוא דווקא קצת רקוב

לרוב האנשים זה לוקח 80-70 שנה - אולי 90, למי שרץ כל בוקר עשרה ק"מ ומתקיים על סלרי - אבל לי זה קרה כבר במחצית השנייה של שנות ה-30. לא ילד, אבל בכל זאת צעיר יחסית לאחד שזכה להיכנס בשערי גן עדן.

 

למקרה שייקח לכם כמה שנים להגיע לשם, הנה תיאור מדויק של המקום: השמש לא שוקעת לעולם, יש אלכוהול בלי הפסקה, סאונה וג'קוזי בטבע, הופעות חיות ודי.ג'יי, בשר אייל הצפון נצלה בעדינות על גחלים, לצד מדורה אחרת מונחים דגי סלמון טריים לעישון, עמדה אחת מוציאה קינוחים בלי הפסקה ואחרת שיפודי עוף - כי גם בגן עדן יש חננות, אם כי לא הרבה. מה שכחנו? אה, כן: רוב תושבות גן העדן הן ברמניות מכל העולם. חלק ניכר מהן מרוסיה, פולין ואוקראינה, והן רוקדות שיכורות על הרחבה שלפני הדי.ג'יי, והן כוסיות שזה כואב.

 

לגן עדן מגיעים דרך הלסינקי, שזה בפינלנד, שזה כמעט הכי צפונה שאפשר באירופה. קשה לי להבין איך החמצתי את העיר הזאת עד היום: הפיניות יפות, גבוהות, בלונדיניות, יודעות לשתות כמו שצריך - ולא עושות עניין מדברים פעוטים כמו להוריד את החולצה באמצע הפארק. או שמא זאת נוכחותו של הגבר הישראלי, החסון והבוטח שמוציאה מהן את המיטב?

 

שמש נצחית בראש לא הכי צלול

 

בעגה המקומית מכונה גן העדן בשם לפלנד. הגיחה לשם היתה יוזמה של וודקה פינלנדיה, שהחליטה לחגוג את הפיכתה לוודקה הנמכרת ביותר בישראל, ולהזמין כמה שתיינים מובחרים למסיבת "פינלנדיה מידנייט סאן" שנערכת מדי שנה בלילה שבין ה-21 ל-22 ביוני, כלומר בלילו של היום הארוך בשנה. הפעם זה יצא דווקא היום של הולנד-ארגנטינה, אבל לרווחת כולנו נגמר 0:0, בעוד שדווקא אנחנו קיבלנו מספיק הזדמנויות להבקיע. מכל מקום, אם בגביע העולם ישראל לא מיוצגת, הרי שבמונדיאל הוודקה דווקא עושים לנו כבוד: מתברר שבמונחי צריכה לנפש, ישראל היא המדינה ששותה הכי הרבה פינלנדיה בעולם. וזה בדיוק המקום להכריז שאני רואה בעצמי מועמד מושלם לתפקיד שגרירנו בפינלנד.

 

עוד בשדה של הלסינקי, בשעת צהריים, קיבלנו ואוצ'רים לפינלנדיה חינם - שלושה לאדם, להמתנה בת שעה אחת - שאספתי מכל מי שציין ש"מוקדם לי מדי בשביל אלכוהול". אחר כך, במטוס, נטלתי את הבקבוקונים הנחמדים שחילקו הדיילות מכל מי שטען ש"אלכוהול בטיסה לא עושה לי טוב". אז גיליתי שהמשלחת הרוסית הגדילה לעשות, ומלבד הפינלנדיה עלתה למטוס עם שני בקבוקי שמפניה ובקבוק של רום. עשיתי גם בהם שימוש מושכל, ובשעה שניתנה לנו לצורך התארגנות במלון הספא בלפלנד קינחתי במעט ויסקי, שאותו שתיתי תוך רביצה בסאונה שבחדרי. זה היה פשוט כדי להבטיח שאני באמת בדרך לגן עדן: לא שחשבתי אחרת אחרי שראיתי את הרוסיות, אבל רציתי לעשות משהו שאין לו לאדם שום סיכוי לצאת ממנו בחיים.

 

אחר כך באה מסיבת ה"מידנייט סאן", שהיתה מספיק מוצלחת כדי שלא אזכור ממנה כמעט כלום. בהבלחות של זיכרון אני רואה את עצמי פורש ממרכז האירוע, משתדל לא לדרוך על גוויות של שתיינים פחות מוצלחים, מתיישב על ערסל וחושב כמה אני מוכן להקריב למען קוראי. איך אסע בשבילם עד לקצה העולם, אפילו אם הנוף היחיד הוא פיניות מפותחות לגילן והמשקה היחיד הוא וודקה בטעמים. כזה אני, חברים, ובבקשה אל תעשו מזה עניין.

 

חסינות דיפלומטית

 

למחרת בבוקר, שמבחינת התאורה בחוץ נראה בדיוק כמו אתמול בלילה, חיכה לי הברמן התותח מאמש עם כוס בלאדי מרי בידו. את השלישית (אחת לכל שעת שינה שהצלחתי לתפוס אחרי שננעלו שערי גן העדן) הוא כבר הגיש לי בעצמו לשולחן. עניין של כבוד: אפילו הרוסים כבר ישבו הרוסים ליד השולחנות והנייטו בראשם כשהציע להם מעט מיץ עגבניות מפולפל ומהול בוודקה; אני לעומתם טבלתי את הקצה של הטוסט באדום-האדום הזה. גם כי אין דרך טובה יותר לפתוח את הבוקר, וגם כי כשאתה מייצג את המדינה, אין דבר כזה אתגר גדול מדי. את שומעת את זה, ציפי?