באחד הרגעים הבלתי נשכחים של "הפנתר הוורוד מכה שנית" (76'), פונה המפקח קלוזו (פיטר סלרס הנצחי) אל בעל פונדק בווארי ותוהה: “האם הכלב שלך נושך?”. לא, עונה לו הלה, אבל אז נוגס הכלב בכף ידו של המפקח הנשלחת ללטפו. “חשבתי שאמרת שהכלב שלך לא נושך!”, קורא קלוזו המופתע. “זה... לא הכלב שלי", באה התשובה במבטא גרמני איטי וכבד. אין זו הסצינה המזהירה היחידה בסרט, שכולל גם את הקטע בו הורס המפקח, שידו הסתבכה בשריון אבירים, פסנתר עתיק שערכו לא יסולא בפז, או את זה שבמהלכו הוא שואף – מחופש לרופא שיניים קשיש – גז צחוק שנתן לארכי-אויב שלו, דרייפוס (הרברט לום), הזומם להשמיד את העולם ממטהו הממוקם בטירה טבטונית.
סרט זה, כמו גם יתר סרטי הסדרה המצחיקה ביותר בתולדות הקולנוע, אותה הגה התסריטאי-במאי הנפלא, בלייק אדוארדס, אמנם לא יוקרן במסגרת המחווה שעורך ביולי-אוגוסט סינמטק תל אביב לקומדיות ולקומיקאים הגדולים בכל הזמנים. אבל עותקי סרטיהם של צ'פלין, וו.סי. פילדס, האחים מרקס, לוביטש, קפרה, וודי אלן, מל ברוקס, סטרג'ס, וויילדר, ממוליאן ודה פינס, רשימה חלקית בלבד, שכן יוקרנו – כוללים כמה משיאי הז'אנר, ויש בהם כדי להעיד על הגיוון הרב שאפיין אותו, למין אשפי הסלפסטיק ועד "קומדיות ה-screwball" המטורפות של שנות ה-30 וה-40, שבמרכזן התחוללו מאבקים שנונים בין המינים.
נשים דומיננטיות, גברים חלשים
אחת הגדולות בהן היתה "ליידי איב", שפרסטון סטרג'ס כתב וביים ב-41' (וחמש עשרה שנים אחר כך זכתה לגירסה מחודשת כושלת בשם, “the birds and the bees”). ברברה סטנוויק גילמה שם נוכלת המפילה ברשתה מיליונר חובב נחשים ולגמרי-לגמרי clueless (הנרי פונדה), אותו היא פוגשת על סיפון אוניה, במעין פרפרזה רומנטית על סיפור אדם וחווה. היתה זו הצלחתו הגדולה הראשונה של סטרג'ס (וסרטו השלישי), והוא חשף במלואה את יכולתו בכתיבה של דיאלוגים חריפים ומהירים ובעיצובן של דמויות נשיות עסיסיות. בה בעת, הסרט – כמו מיטב הקומדיות הרומנטיות – עוסק בסוגיות של "גבריות" ו"נשיות”, תוך שהוא מתייחס במרומז לחרדה הגברית מפני נשים חזקות ומפתות.
סטרג'ס, שהחל את דרכו בשנות ה-20 כמחזאי, הגיע מניו יורק להוליווד, כמו תסריטאים רבים אחרים, עם המצאת הקול. הוא היה אחד מאותם יוצרי סרטים בודדים שגם כתבו את תסריטיהם, ואחראי לכמה מהסאטירות הנוקבות והאקסצנטריות שהופקו בקולנוע האמריקאי בשנות ה-40, בהן "הנס של מורגן קריק" (44') ו"מסעות סליבן" (42'), שסרטם של האחים כהן, “אחי, איפה אתה", מתייחס אליו ישירות, ומגולל את סיפורו של במאי קומדיות מצליח (ג'ואל מקריי) המואס בבידור האסקפיסטי נוסח הוליווד, ויוצא (מחופש) למסע שמטרתו היכרות עם רחשי לב העם. התוצאה היא הצהרה אישית מאוד של סטרג'ס עצמו, ואחת הקומדיות המתוחכמות והחכמות שנוצרו מעולם (הסרט יוקרן במהלך חודש אוגוסט).
אבל יותר מכל מזוהה ה-screwball עם שמה של קתרין הפברן שהשתתפה, בין היתר, ב"סיפור פילדלפיה" מ-40', “בצלע אדם נבראה" (49'), שם התקוטטה עם ספנסר טרייסי, שהיה בן זוגה גם ב"אשת השנה" (42'), וכן ב"לגדל את בייבי", ה-screwball האולטימטיבית שהווארד הוקס ביים ב-38', ובה היא שיחקה יורשת מטורללת המוציאה מדעתו חוקר מאובנים נבעך אותו גילם במופתיות קארי גרנט (השניים הופיעו יחד בשלושה סרטים נוספים). הסרט, שנחל כישלון קופתי בזמנו, היפך אף הוא את הסטראוטיפים המגדריים, עיצב נשים דומיננטיות וגברים חלשים, ובאחת הסצינות בו אף נדרשת הדמות שמגלם גרנט להלך בבגדי נשים.
לועגים לנאצים?
היבט בולט אחר של הקומדיה הקלאסית היה הסלפסטיק, שנכח בעיקר בקומדיות האילמות (אשר נשענו, מטבע הדברים, על הומור פיזי), ושמו בא לו מאותם מקלות עץ שבהם השתמשו ליצני קרקס להכות זה את זה (slap-sticks). ההומור הזה היה מזוהה עם שמותיהם של מק סנט, שביים כמה מסרטיו המוקדמים של צ'פלין (ששניים מהם, “מייבל ליד ההגה" ו"Tillie's punctured romance", יוצגו במהלך חודש אוגוסט), והיה אחראי לסדרת סרטי "שוטרי קיסטון", לורל והרדי (שאסופה מסרטיהם המשותפים צפויה אף היא בחודש הבא), ו-וו.סי. פילדס, שהחל את דרכו בקולנוע האילם (לפני כן היה להטוטן נודד), אך הגיע לשיא מימושו בקומדיות המדברות שלו. פילדס נודע בעיקר בזכות הפרסונה הקולנועית גסת הרוח, שונאת האדם בכלל ונשים בפרט שלו – הוא, אגב, היה כזה גם במציאות – וקולו החצצי. שתיים מהקומדיות בכיכובו, "גוזל קטן שלי" (40') , בה הופיע לצדה של מיי ווסט האגדית, וכן "רגלי מיליון דולר" (32'), יוקרנו אף הן, ויאפשרו להתוודע אל הקומיקאי העצבני הזה (חשוב להזכיר, אגב כך, את “it's a gift” מ-34', אחת הקומדיות הטובות שלו, שבה הוא מגלם בעל חנות כלבו החולם על מטע הדרים).
"מרק ברווז", שלטעם זה שפה יושב ומקליד היא אחת משתי הקומדיות הגדולות בכל הזמנים (זהותה של השנייה נחשפה בפתח רשימה זו), מסמנת את רגע השיא בקריירה של האחים מרקס. סאטירה פוליטית חריפה זו מ-33', בבימויו של ליאו מק'קרי (הבמאי המיועד היה לא אחר מאשר ארנסט לוביטש), שבה מוביל הנשיא גראוצ'ו את המדינה הזערורית שבראשה הוא עומד למלחמה, זכורה, בין היתר, בזכות סצינת המראה: הנ"ל והארפו (אחר כך מצטרף גם צ'יקו), לבושים בכותנות לילה זהות ומצוידים באותו שפם מצויר, ומחקים בתזמון משולם זה את תנועותיו של זה – ממש מלאכת מחשבת קומית, סוריאליסטית ותאורטית כאחד – עד שהפער בין זה שמתבונן לבין האימאז' שלו נמחק לחלוטין. הסרט, אגב, איכזב אז בקופות, ובעקבות הכישלון עזבו האחים את אולפני פרמאונט ועקרו אל MGM.
לוביטש, שהוזכר בפיסקה לעיל, הוא, בעיני הח"מ, במאי הקומדיות המזהיר אי פעם (סלח לנו, צ'פלין, wherever you are). שלושת סרטיו הגדולים, “נינוצ'קה" (39'), “החנות מעבר לפינה" (40'), “להיות או לא להיות" (42') ו"צרות בגן עדן" (32'), שיוצג ביום א' הקרוב, יש בהם כדי להעיד על אותו "מגע לוביטשי", שקשה מאוד להגדיר אותו, אבל קל לזהות. באופן מעורפל, מדובר באותו שילוב ייחודי של רעיונות וסיטואציות, שנדחסו אל תוך שוטים בודדים או סצינות קצרצרות בעלות אופי אירוני. “להיות או לא להיות", שב-83' זכתה לגירסה מחודשת, מצחיקה לא פחות, בכיכובם של מל ברוקס ואן בנקרופט, נתפסה בשעתה כקומדיה המפגינה טעם רע במיוחד. הפארסה על להקת תיאטרון בוורשה הכבושה, שחבריה (ובראשם ג'ק בני וקרול לומברד הנפלאים) נעשים מעורבים בריגול אנטי-נאצי, נתפסה כפוגענית – בעיקר משום שמצבם של יהודי פולין כבר היה ידוע באותו זמן. לוביטש הדף את חיצי הביקורת במכתב שבו טען כי קהל הצופים האמריקאי צוחק בסרטו לא משום שהוא ממעיט במידת האיום, אלא להפך – משום שהוא שמח לראות את הנאצים והאידאולוגיה שלהם מוצגים באופן נלעג. היה זה, למרבה הצער, סרטה האחרון של לומברד, קומיקאית מחוננת, שנהרגה בתאונת מטוס זמן קצר לאחר תום הצילומים.
צחוק הלוא הוא עניין של טעם, ואף כי שתי הקומדיות שחותמות סקירה זו לא מופיעות בשום רשימה של פסגות ההומור בקולנוע, הרי שפה יש מי שמוכן להישבע, שאף הן שתיים מהאהובות עליו ביותר. האחת, “חמישה בלשים לקינוח" (76'), לפי תסריט של ניל סיימון, קיבצה את בני דמותם של גדולי הבלשים הפרטיים בתולדות ספרות המתח – הרקול פוארו, צ'ארלי צ'אן, סם ספייד, גברת מרפל וניק צ'ארלס (מסדרת ספרי “האיש הרזה" של דשייל האמט) – למפגש פסגה ורצח בטירתו של מיליונר מסתורי (הסופר טרומן קאפוטה בהופעתו הקולנועית היחידה). הקומדיה השנייה היא "קזינו רויאל" (67'), פרודיה מפילה על סרטי ג'יימס בונד, שהתבססה באופן חופשי למדי על הספר הראשון בסדרה מאת יאן פלמינג. התוצאה היא מה שקורה כאשר על סרט אחד חתומים חמישה במאים, שלאף לא אחד מהם, כך על פניו זה נראה, לא היה מושג מה עושה האחר – החמישה היו ג'ון יוסטון, ואל גסט, קנת יוז, רוברט פאריש וג'ו מקגראת – לפחות עשרה תסריטאים (ביניהם וודי אלן, בילי וויילדר ובן הכט, שאיש מהם לא הותיר את שמו על הסרט), ועוד שלושה שחקנים, אם ספרנו נכון, המגלמים את הדמות הראשית (דיוויד ניבן, וודי אלן ופיטר סלרס).
וגם: “פרנקנשטיין הצעיר", “טיסה נעימה", “השמים יכולים לחכות" (הגרסה המחודשת לסרטו של לוביטש, “הנה בא מר ג'ורדן"), “חופשתו של מר הולו", “חמים וטעים", “דני רוז האיש מברודוויי", “קח את הכסף וברח", “בריאן כוכב עליון", חידון בחרוזים", “ויקטור ויקטוריה" ו"אמא יקרה" – הסרט שבו פיי דנאוויי מגלמת את ג'ואן קרופורד כאם מפלצתית, והוכחה שהקומדיות המצחיקות ביותר בכלל לא התכוונו להיות כאלה.