מה כדאי לראות

תערוכה, מופע והצגה. אביטל זהר תסביר לך לאן מותר לך ללכת ומה את צריכה להגיד לפני ואחרי

תערוכה : "Hotel - אולי זו חידה מילולית". יש דבר כזה גדול מדי

 

שפחה זקנה ונאמנה כמוך זוכרת את הימים שבהם הנפיק כוח צביקה פסלים מלאי הומור וחן שקרצו לפתגמי מוסר ולאגדות. בעוד מאזינייך טועים לחשוב שכוח צביקה הוא טנק ממלחמות ישראל, הזכירי להם שמדובר באמן צביקה קנטור, שהנפיק מיצבים (מיצבים, שמעת? לא מיצגים) בגודל צנוע יחסית, עם פילים הפוכים, שברי אובייקטים וקונסטרוקציות שהזכירו מגרשי שעשועים עם שריטה.

 

ולשם מה כל ההקדמה הזאת, ישאלו מאזינייך תוך שהם מחטטים באפם. עכשיו, השיבי, מציג קנטור תערוכת מיצבי ענק בשלוש הקומות של ביתן הלנה רובינשטיין. והם נראים משחקיים, ודאדאיסטיים, ומפלצתיים כמו בעבודותיו הקודמות. רק בענק. ומשהו במעבר הזה, הנהני בכובד ראש, גורם להם לאבד מכוחם ומחיוניותם. אם לנצל את עולם המושגים של סבתך, משהו בהתפחה של השמרים ייבש את העוגה.

 

לא נורא, הכריזי. לא כדאי לפסוח על התערוכה הזאת. אחרי הכל, איפה עוד תראי ספינקס ענק עשוי מפטיפון, שברי אונייה, עקבים ומסכה?

 

"Hotel- אולי זו חידה מילולית", צביקה קנטור, ביתן הלנה רובינשטיין תל אביב, לפרטים: 03-5287146.

 

 

מופע: "שייקר". שום דבר שינער אותך

 

שיואו, אמרי למאזינייך, זה פשוט מדהים. מקסים. מהפנט. ממש אין מילים. זה מדבר אל כל אחד, נוגע באמת הפנימית של כולנו. זה פשוט מהמם.

 

על מה את מדברת, על מעמד הר סיני? לא. למעשה, כל מה שיצא ממך עכשיו הוא פלט ההבלים שמלווה כל יצירה חדשה של ענבל פינטו ואבשלום פולק. הפעם, אמרי, מדובר ב"שייקר", שהיא אמנם היצירה הטובה ביותר של השניים, אבל עדיין רחוקה מאוד מהאירוע הלא-ייאמן שעליו כולם מדברים.

 

 

"שייקר" מתרחש בתוך הבפנוכו של כדור זכוכית, כזה שאם מנערים אותו אפשר לראות שלג יורד. רצפת הבמה מכוסה בפתיתי קלקר לבנים, והרקדנים מחוללים עליה בסולואים, דואטים וקבוצות. בחלק מהרגעים האלה, במיוחד בקטעים שמלווים במוזיקה אופראית וקלאסית, מקבל המופע משמעות עמוקה, מלנכולית וסוחפת, כאילו באמת היית בחלום. אבל במקום להמשיך לתוך הבפנים, פינטו ופולק בוחרים להישאר עם דימויים לא מחייבים, חביבים כחיות מחמד, שמדללים את הריכוז.

 

נכון, תיאטרון התנועה של פינטו ופולק חינני, נעים לעין, טוב לב ומעוצב בקפידה. אבל האם זה החלום בהתגלמותו? לא. יש חלומות עמוקים יותר. האם זה העיצוב בשיאו? לא. יש פנטזיות שמוקמות לתחייה באופן מדויק ומעורר השתאות פי כמה. האם הרקדנים נפלאים? הם טובים, אבל יש טובים מהם. והכוריאוגרפיה? יפה, עם הבזקים למשהו שהיה יכול להתעצם ובמקום זה נדחק לשוליים; משהו שהיה יכול להיות שייקר אמיתי.

 

"שייקר", ענבל פינטו ואבשלום פולק, ברחבי הארץ במהלך השנה. לפרטים: 03-5168937.

  

הצגה: "מובטל נולד". מקרה קלאסי של תפסת מרובה

 

למרות שאת נוטה לחשוב על עצמך כעל אינטלקטואלית חושנית, הכלאה מוצלחת של משקפיים ועקבים חדים, גם את יודעת אבטלה מהי. כרבים אחרים חלמת על חיי זוהר, בעודך בוהה ממיטה מטונפת על צלייתו של זבוב במנורה. לכן את מברכת על ההצגה "מובטל נולד", ולא מבינה מדוע לא מועלות הצגות דומות בכל תיאטרון מוביל בישראל, מדינה שהיא ווינרית בחוסר צדק חברתי.

 

לפני שתתחילי לנאום כשחזייה אדומה מזקירה את שדייך, ספרי ש"מובטל נולד" מורכבת מפסיפס של סיפורים על אבטלה ומה שהיא מחוללת לבני אדם, לנפשם ולחלומותיהם. הגיבורים מגולמים על ידי שחקנים שהיו מובטלים במשך תקופות ארוכות ונבחרו במיוחד מסיבה זו בידי היוצר עודד קוטלר.

 

יופי, אמרי. רעיון יפה, כוונה יפה, וגם הרבה רגעים יפים: צעיר עם דימוי עצמי בקרשים שמובטל כבר יותר משנה (רועי שגב) מגלה פתאום שבנוסף לכל הצרות יש לו זין קטן; מובטל שהחליט להתפרנס מסחורות גנובות (בועז קונפורטי) נותן הרצאה מצמררת בעבריינותה על הכלב שלו, שמרשה לצפרדעים להציק לו פעם אחת לפני שהוא מחנך אותן; יאפית מובטלת ומוטרפת (אופירה זילברשטיין) מנסה להפוך את הזוגיות שלה למפעל רווחי, ובן זוגה השפוך (דניאל ברונפמן) מנסה לשכנע אותה שהוא גדל, רוחנית, בשינה (טיעון שאת מעלה לפרקים בפני הפסיכולוגית שלך. זה לא עוזר).

 

השחקנים, אמרי, עושים עבודה מצוינת. היוצר דווקא לא: קוטלר דוחף עשרות סיפורים לשעה וחצי, בלי לדלל, להעמיק ולתת פרשנות מקורית לתמונה הקשה, שכבר ראינו ב"מבט". כך הופכת "מובטל נולד" לרכבת שדים של סיפורים אכזריים, שאינה מסוגלת לעצור בשום תחנה.

 

"מובטל נולד", מאת: עודד קוטלר. שחקנים: רועי שגב, בועז קונפורטי, אופירה זילברשטיין, דניאל ברונפמן. תיאטרון גבעתיים, במהלך 2006. לפרטים: 03-7325340.