רמסטרונג

העלייה השנייה, מכירים? לא, כי זה בול אחת יותר ממה שרם גלבוע הצליח לעשות במסע האופניים "המטמון הגיאוגרפי" בקפריסין

הסיבה שבגללה אני שוכב עכשיו במיטה שלי, נאנח ומת, נעוצה בעובדה שרכבתי על אופניים בעלייה הכי מוגזמת בהרי הטרודוס בקפריסין, בחום שאפשר לאפות בו פיצה. הסיבה שבגללה רכבתי בעלייה הכי מוגזמת בהרי הטרודוס בקפריסין נעוצה בעובדה שחשבתי שזה יהיה מצחיק לספר לאנשי החברה הגיאוגרפית שאני רוכב אופניים מקצועי, ושאין לי בעיה להצטרף לתחרות "המטמון הגיאוגרפי" שהם מארגנים. ואם כואב זה מצחיק, אז צדקתי.

 

הסיפור של "המטמון הגיאוגרפי" התחיל כשרמי רושקביץ מהגיאוגרפית, שפיתח את ה"איסוזו צ'אלנג'" ואת "מלכת המדבר" (או בשמה המקצועי, "החלפת צמיג בשעתיים-שלוש צ'אלנג'"), החליט לפתח מסע דומה לרוכבי אופניים. יצא מזה מסע בשלושה חלקים: רבע גמר בקפריסין, חצי גמר וגמר במכתש רמון. מי שמסיים במקום הראשון המשוקלל זוכה באופניים ששווים 50 אלף שקל. גם מקומות 4-2 זוכים בפרסים לא רעים. שאר המקומות זוכים בשרירים תפוסים עם אחריות לשלוש שנים.

 

לא ברור לי למה ואיך אנשים כמו רושקביץ מגיעים למסקנות האלה. אני אף פעם לא מתעורר בבוקר וחושב לעצמי: היי, למה שלא נוציא כל יום 100 מטורפים ל-60 ק"מ של רכיבה בהרים גבוהים כמו החרמון וחמים כמו ים המלח, שהמוטיבציה שלהם תהיה לזכות באופניים שאפשר לרכב איתם על עוד הרים. אני יותר מתעורר וחושב: היי, מוקדם.

 

הרים זה גבוה

 

הרעיון של רושקביץ הפך למסע שמשלב רכיבה, ניווט וקצת ידע כללי: הרוכבים צריכים לנווט ולרכב במהירות מרבית בשלל עליות (במקרה שלי המהירות המרבית היא בהידרדרות עם האופניים לאחור) ובקומץ ירידות, להגיע לכמה נקודות שמסומנות על מפה, לפתור בכל אחת מהן שאלה שקשורה לקפריסין ולהמשיך הלאה.

 

בתמונה, האלוף גלבוע לובש את החולצה הצהובה ומחכה לשאר המתחרים (צילום: רוני סופר)

 

היום הראשון התחיל דווקא בירידה תלולה באורך 700 מטר, ככה שהרגשתי לאנס ארמסטרונג למרות שהאופניים האחרונים שרכבתי עליהם היו BMX וזה היה בכיתה ו'. אבל אז הגיעה העלייה הראשונה. נכנסתי אליה עם תנופה שמספיקה כדי לשגר אדם לירח, אבל ההר ההוא היה קצת יותר גבוה מהירח, ותוך שני קילומטרים מצאתי את עצמי בצד הדרך, מת כמו הרצל. למזלי הטוב, כמה רוכבים וג'יפים מסייעים עברו לידי וצחקו עלי. כנראה שמישהו גם שאל אם אני צריך עזרה, וכנראה שגופתי ענתה לו שכן, כי תוך לא יותר משלוש שעות הגיע למקום רופא מוכשר אבל נווט נוראי, ועכשיו אני בחדר, מת.

 

המתחרים האחרים רכבו בינתיים במסלול מעגלי של כ-45 ק"מ, שהתאפיין בהרבה עליות וירידות, טופוגרפיה מגוונת, כפרים ציוריים, מעיינות, יערות, והרבה הרבה נוף. זה לפחות מה שהעתקתי עכשיו מהקומוניקט שרמי נתן לי כשהוא בא לשאול למה לעזאזל אמרתי להם שאני רוכב מתקדם.

 

כי חשבתי שזה יהיה מצחיק, רושקביץ.

 

איי, כואב לי.

 

טייטס זה צמוד

 

את היום השני החלטנו להעביר בתור מרשלים - כלומר מפקחים שתפקידם לעמוד בנקודה קבועה על המסלול ולקוות שמדי פעם יעבור בה איזה רוכב - כדי לאמוד מקרוב את החוויה של התפקיד החשוב הזה. אנחנו זה אמיר, השותף שלי לחדר, ואני. ובשום פנים ואופן לא עשינו את זה כי שתינו קצת בלילה והתעוררנו אחרי שכולם כבר יצאו לדרך.

 

אמיר עובד בעיתון "ישראלי" (טגליין: "טוב נו, זה בחינם") והוא איש רעים להתרועע - לפחות אם זה אומר מה שאני חושב שזה אומר - ככה שלא היה לי אכפת להעביר איתו כמה שעות. רק שלא היה לי שום מושג שזה הולך להיות עשר שעות.

 

מתברר שהתפקיד של מרשל שונה משמירה בצבא בכמה נקודות, אבל הן בלתי נראות. מדי פעם עבר לידנו רוכב, ואנחנו ציידנו אותו במים ופירות וחטיף אנרגיה, ונתנו לו את השאלה שלו; התשובה הנכונה הובילה אותו לקוד בהמשך הדרך. תשובה לא נכונה הובילה אותו להתברברות קלה. וכל תשובה הובילה ל"יו, כמה משעמם לנו" מצמד המרשלים.

 

החלק הכי יפה ומעורר השראה בתחרות היה ההשתתפות של עמותת "אתגרים", שעוסקת בספורט אתגרי לצעירים נכים ומארגנת גם קבוצת רכיבה. רוכבי "אתגרים" - חלקם עיוורים או עם מגבלות ראייה קשות - עשו את כל הקילומטרז' על אופני טנדם, כשמקדימה רוכב מתנדב. אני אומר לכם, בלי שמץ של ציניות, שנמלאתי הערצה והערכה לחבר'ה האלה. הם עשו משהו כמעט בלתי אפשרי אפילו לאדם בריא לגמרי, ובלתי אפשרי לגמרי לאדם בריא בנפשו. אבל מתברר שכשאתה רוצה משהו, אתה לא רואה ממטר. ואני לא אומר את זה רק בתור משחק מילים.

 

אחד מאלה שלא רואים ממטר היה אתיופי צעיר ועיוור. הוא רץ מרתון שמתכוון לרוץ באולימפיאדת בייג'ין, הוא לא רואה בשתי העיניים, ואפילו לו יש מספיק חוש לאופנה כדי לא ללבוש טייטס. לתשומת ליבך, שלח. אבל חוץ ממנו הייתי מוקף במוגבלי ראייה עם טייטס וכוח רצון של קטר. אז דרוקר, אם משהו קורה לשלח, דבר איתי לגבי מחליף.

 

זהו. אחרי עשר שעות, ואחרי הפעם הרביעית שנתקלנו בצוות של אייל פלד (בלי אייל פלד. הוא מגיע רק ליום האחרון, כדי להגיד "היי, אני אייל פלד" או משהו כזה) הגיע גם מישל דור מ-ynet ואסף אותנו בג'יפ. בדרך למלון מישל סיפר לי שהוא ירד עלי בכתבה שלו. וואלה, אז אני אכניס לו כאן.

 

לזניה זה מקום

 

את היום האחרון של המסע החלטנו להעביר בג'יפ. לרוכבים ציפו 65 ק"מ של רכיבה, ככה שהסיבה להחלטה שלנו די ברורה. פחות ברור למה אמיר הגיע לג'יפ בטייטס, אבל אני מניח שאם מעסיקים אותו ב"ישראלי" הוא חייב להיות בסדר.

 

יצאנו לכיוון מזרח, דרך העיירה פליאוכורי ואפליקי לעיירה פרמאקאס. קפריסין, התברר לנו, מאוד מטופחת ומאוד נטושה: באף אחת מהעיירות האלה לא ראינו אפילו בן אדם אחד. עברנו ליד חנויות ריקות, בתים ריקים, תחנת משטרה ריקה. בעיירה בשם לזניה הסבירה לנו מישהי בבערך אנגלית שכולם יחזרו בערב, אחרי הפגישה. איזה פגישה? איפה הפגישה? למה לעיירה בקפריסין קוראים לזניה? למישהי עם אנגלית יותר טובה הפתרונים. אחר כך עברנו ליד איזה מנזר ענקי בשם מאכאראס, שבו התחרו הרוכבים והנזירים במי יותר סובל עכשיו. אנחנו היינו בג'יפ עם מזגן, ומישל דור גילה לי שהוא לא באמת ירד עלי ב-ynet, אז החלטתי שבעצם אני לא אכתוב כאן שיש לו שם של זונה הולנדית.

 

רבע הגמר הסתיים באנדרטה הכי מפורסמת בקפריסין, שהיא כל כך מפורסמת שאני לא מרגיש צורך לכתוב עליה, והרוכבים המשיכו לשלבים הבאים בנגב (סיפרו לי שבחור חביב ומהיר בשם דוד סמואלס סיים ראשון, ואחריו הגיעו נדב פלמ"ח, דורון אמיץ וערן רפפורט). אייל פלד, אגב, לא נצפה בשום מקום. אז אם תראו אותו בקרוב רוכב על אופניים ומברבר בקפריסין, תדעו לכם שלערוץ 10 אין באמת כסף לשלוח אותו לשומקום. הם פשוט עורכים אותו אחר כך פנימה.

 

הכותב לא רק היה אורח "החברה הגיאוגרפית", אלא גם לבש חולצה שלהם והשיג כובע