זינדין זידאן - קירח מכאן ומכאן

"את זידאן יזכרו בעיקר בגלל אותה ראסיה, אולי כמחאה נגד הכדורגל הטכני והאפור אותו מסמל מטראצי החסון". אמיר בוגן לא מחזיק מזיזו אבל מתגעגע לכדורגל טוב

היה היה שחקן כדורגל שמצא עצמו מוקדם מן הצפוי בחדר ההלבשה, לאחר שהורחק בגמר המונדיאל. "בישלתי מאות שערים לאורך הקריירה, אבל אף אחד לא מכנה אותי הטבח או השף" חשב לעצמו הכוכב המזדקן, "זכיתי בהמון תארים, אבל אף אחד לא קורא לי הווינר האולטימטיבי". תהה ופרץ בבכי: "אבל פעם אחת, נגחתי בחזה של מרקו מטראצי...".

 

הטור הזה נפתח בגרסה העדכנית ביותר לבדיחה שעוסקת דווקא בכבשים. זאת בניגוד למקובל בטורי רכילות הנחתמים על פי רוב באיזה בדיחה גרועה, עלובה כמו הדרך בה סיים זינאדין זידאן את הקריירה שלו. קריירה שמעולם לא עשתה עלי רושם מיוחד.

זידאן מורחק מהמגרש בברלין, הגביע הולך לאיטליה (צילום: רויטרס)

 

"זידאן הוא השחקן הטוב ביותר בעשרים השנים האחרונות", קבע מאמן איטליה מרצ'לו ליפי, לפני גמר המונדיאל האחרון ורמז שמאז דייגו מראדונה לא היה כמו זיזו בעולם. לא בטוח אם ההרחקה גרמה לשינוי מהותי בהערכתו לשחקן, אותו הדריך כמאמן יובנטוס. ובכן, 'טוב' הוא מושג יחסי, במיוחד כשהוא מגיע מפיו של האדם שהוביל את איטליה לזכיה בגביע העולם עם נבחרת אפורה, בעלת אוריינטציה הגנתית, והשאיר את הזידאן שלו, אלסנדרו דל פיירו, על הספסל.

 

בשבילי זידאן מעולם לא היה אחד הגדולים באמת. לי נראה שההתלהבות העצומה מהשחקן בן ה-34 נובעת יותר מהצורך של האוהדים בכוכב אלגנטי ומבריק (גם אם רק לפרקים) בנוף הכדורגל המודרני, מאשר הגדולה שלו עצמו לאורך השנים. הצורך הזה גובר כשאנו נזכרים במראדונה, יוהאן קרויף ופלה וכואבים נוכח הכדורגל הכוחני והטקטי שמוכיח עצמו בטורנירים הגדולים וקצת ממאיס על כולם את המשחק. שחקנים כמו ג'נארו גאטוסו, סימונה פרוטה ופאביו גרוסו יש למכביר. זידאן ורונאלדיניו כמעט ולא. זה לא אומר שהם יותר טובים, או חשובים.

איפה היית בלי ויירה? זיזו מול בופון, רגע לפני ההרחקה (צילום: רויטרס)

 

השאלה הנשאלת היא איפה היה זידאן ללא פטריק ויירה בנבחרת צרפת, או אדגר דוידס, דידייה דשאן וג'יאנלוקה זמברוטה ביובנטוס. נכון, זידאן הוא מהשחקנים שיכולים ברגע אחד להכריע משחק, אבל אף פעם לא ממש משתלטים עליו. השחקנים כמותו צריכים מערך של שחקני עזר פיזיים - לא כדי שיתערבו בניהול את המשחק, אלא כדי שיתנו להם שהות לעשות זאת בעצמם, כדי שיחלצו כדורים, כדי שימנעו מהם עימותים מיותרים עם שחקני הגנה. בקיצור, לעשות הכל, חוץ מלמסור את הכדור האחרון או לכבוש בעצמם.

 

אולי זאת הסיבה שזידאן לא ממש הפך את ריאל מדריד הנוצצת לקבוצת העל של אירופה, למרות כל השחקנים האיכותיים והמבריקים סביבו. ככה זה כשגאונים צריכים לעבוד קשה, לתת לגוף לעבוד יותר מהמוח. אם תשאלו אותי, אני מעדיף את מרקו ואן באסטן, או פאבל נדבד - שחקנים שעובדים קשה, נלחמים על אותם רגעים בודדים של תהילה בזיעת אפם וכשאלו עולים בידם, מוסיפים קצת קלאס. זידאן, קצת כמו איל ברקוביץ' שלנו, הוא קוסם - פחות בגלל ההברקות במגרש, יותר בגלל ההצלחה התקשורתית לה זכה בגין רגעים בודדים מתוך 90 דקות.

 

למגינת לב רבים, הרגעים הבודדים האלו הולכים ופוחתים בכדורגל הפיזי והטקטי, שהביא ליוון את אליפות אירופה, לאיטליה את הגביע העולמי, וכמעט גם לישראל את הכרטיס לגרמניה. אחרי שאפילו רונאלדו ורונאלדיניו קפאו באקלים הנוכחי, כל שנותר לנו הוא לסמן לנו מושיע, שיכתוב לעצמו אגדה אישית ויציל את המונדיאל המשעמם הזה מהטקטיקה הקבוצתית. בגמר, היה זידאן היחיד שהיה יכול לכתוב אותה בשביל כולם - הסוף כאמור רע. הוא נשאר קירח מכאן ומכאן.

 

זה לא שהוא לא בישל, זה לא שהוא לא זכה בתארים, אבל בסופו של דבר רבים יזכרו אותו בעיקר בגלל אותה ראסייה, אולי כמחאה כנגד מה שהכדורגל נהיה, אותו מסמל מטראצי החסון יותר מהכל. ככה זה עם גאונים, כשזה לא הולך במוח, אין סיכוי שיילך להם בכוח. כל שנותר הוא להיות מלוכלך. כמו שזידאן גילה, כשמתלכלכים דבקים בך כתמים. אם היה טוב באמת, הוא לא היה צריך את זה.