"הכי כיף לשחק בּיצ'ית"

ynet פורסם: 12.07.06, 13:10

 

מתי ידעת שאת רוצה להיות שחקנית?

 

"האמת, כשהייתי ילדה אז ממש לא ידעתי לפרש את התשוקה שלי בתור ידיעה שאני רוצה להיות שחקנית. גם לא ראיתי תיאטרון בכלל כשהייתי צעירה וגם מבחינת הטלויזיה, לא היו דברים שראיתי וחלמתי לשחק בהם.

מה שכן, הייתי יכולה לשבת שעות עם עצמי או ללכת שעות, לדבר, להכנס לדמות, לעשות מונולוגים ודיאלוגים עם עצמי, לדמיין שאני במצב של דמות מסויימת. זה מאוד לא קשור למשפחה, גם אין היסטוריה של משחק וגם אני למדתי בבית ספר דתי, שאין שום מגמת תיאטרון או מגמת משחק. גדלתי בסביבה של בני עקיבא, זה פחות דבר שמודעים אליו וקיים בכלל.

כשסיימתי את הצבא, חיפשתי מה ללמוד וחשבתי על כל מיני כיוונים. נרשמתי אפילו לאוניברסיטאות ואז פתאום אמרתי לעצמי, שהכי מעניין אותי הוא כיוון המשחק. גם האנשים סביבי והמשפחה שלי הופתעו, כי אף פעם לא ערכתי מופעים בבית או אמרתי שאני רוצה לשחק כשאני אהיה גדולה....

זה באמת משהו שהיה בתוכי, באופן מאוד אישי והוא יצא החוצה. עניין הפירסום אף פעם לא היה משהו שרציתי או ששאפתי אליו. אני חושבת שזה חלק אינטגרלי מלהיות שחקן, אבל זה לטוב ולרע. זה לא בהכרח דבר טוב, זה לפעמים מחיר שאתה צריך לשלם על לעשות את העבודה הזו. זה בטח לא העיקר בדבר הזה".

 

 

"הצילומים של "האלופה" מסתיימים ביום חמישי, ה-13 ליולי. אני סיימתי את הצילומים שלי אתמול, כך שאתמול היה היום האחרון שלי. עד אתמול, חיכיתי לסוף, בגלל שהתקופה הזו של הטלנובלה מאוד ארוכה, כחצי שנה, שאין לך כל כך חיים בה, מצלמים הרבה שעות ביום ובשעות בבית לומדים את הטקסטים, עסוקים בניתוח הדמות וכו'. ואז כשזה מגיע, זה כמובן עצוב. אתמול בבוקר הגעתי לסט והמחשבה שהיתה לי "איזה כיף שזה היום האחרון" ואיך שסיימתי את הסצינה האחרונה ואנשים באו להיפרד. אז הרגשתי "רגע! למה זה היום האחרון?!".

 

גם השחקנים וגם הצוות, זה באמת הופך להיות סוג של משפחה. זה אנשים שאתה נמצא איתם כל היום, המון שעות. יש שעות רבות בהן אני מבלה על הסט, באיפור, עיצוב שיער, ארוחות בוקר-צהריים, שותים קפה,אז אני נמצאת עם האנשים הללו ויש המון קירבה.  השנה היה צוות מדהים של אנשי המקצוע וגם של השחקנים, וזה באמת עצוב להיפרד מהם. כמו כל דבר בחיים, שאתה בחופש רוצים לעבוד וכשעובדים, רוצים חופש".

 

 

"אני חושבת שב"משחק החיים" היה לי קצת יותר קשה מכמה סיבות: זו היתה הטלנובלה הראשונה שלי, והעבודה הראשונה שלי בכלל כשחקנית. הייתי אחרי שנה א' בבית הספר למשחק ולא כל כך היכרתי את העבודה בתעשייה בכלל ואת סוג העבודה של טלוויזיה בפרט.

 

זו היתה דמות ראשית, שגם מבחינה טכנית ללמוד הרבה יותר טקסטים מדמות משנית, והרבה יותר ימי צילום, כמות אינטנסיבית יותר גדולה. גם מבחינה האחריות שיש לך בתור הדמות הראשית, הדמות של ליה וירון די החזיקו את הטלנובלה. הם היו הסיפור הראשי והיו הרבה דמויות שתמכו בסיפור הזה.

 

מבחינת הדמות של ליה, היא היתה דמות שספגה הרבה אסונות והרבה טראומות והרבה דברים מאוד קשים, רק בסוף הסדרה היא הגיעה לנחלה. אז כמובן שקשה יותר לשחק דמות כזו. היום, ב"אלופה" זה קצת שונה. היא דמות יותר קטנה מבחינת כמות טקסטים וימי צילום, וגם אני למודת ניסיון, זה סוג של דמות שלשחק אותה זה הרבה יותר משחרר, כי זה לא מצריך לספוג מכות ולקום מהן, אלא יותר לפעול בצורה מאוד אינטרסנטית וביצ'ית.

 

במשחק החיים הייתי יכולה בפרק 50, כשהגיעה המכה מס' 50, לא ידעתי מהיכן להביא את "הכוחות" ואת הכאב: בעלי עזב אותי, אחותי בגדה איתו במשך 3 שנים, אמא שלי רק מתאכזרת אלי, הצרות לא נגמרות במשך כל העונה ודי. כאבתי כבר, כמה עוד? הדברים כן צריכים להיות בתהליך של התגברות וזו דמות שהמצב הנפשי שלה הוא קשה, גם מצבה הנפשי של מילי מאוד קשה, אבל זה חוסר מודעות אצלה וזה יותר קל".

 

 

"כמובן שיש את התגובות הנדרשות כמו: איך את עושה כזה דבר לאוסקר? הוא בן אדם מבוגר!. אני חושבת שהאנשים המבוגרים מרגישים טינה קלה כלפי מילי, אבל מה שבעיקר מעניין זו העובדה שהצופים לא עושים הפרדה מוחלטת בין הדמות לשחקן. והתגובה הכי מצחיקה שקיבלתי בעניין הזה, היתה שמישהי אמרה לי ש"במשחק החיים הייתי בטוחה שאת ליה, אבל עכשיו אני יודעת שאת מילי. הייתי בטוחה שאת כמו ליה במציאות, טובה, אבל עכשיו אני יודעת שאת בן אדם רע....". יש בזה משהו מאוד מחמיא שאנשים לא מבדילים בין המציאות למשחק, אז כנראה שאתה עושה עבודה טובה ומצד שני, צריך להבין שדמות זו דמות ואין לזה קשר לחיים האמיתיים. זו בעצם המהות של אמנות המשחק".