בתשע בבוקר קיבלו הגננות והמורות בקיבוץ ראש הנקרה את ההוראה לפנות את הבתים ולקחת את הילדים למקלטים. הילדים כבר היו מוכנים. כשחיים בגבול הצפון לא מחכים לנפילת הקטיושות - במשך השנה מבלים הילדים במקלט של גני הילדים ובתי הספר לפחות פעמיים בשבוע, כדי שיכירו את הדרך אל המקלט, ההתנהלות בשעת חירום ויותר חשוב – את המקום.
"עוד לפני שהצבא הודיע לפנות את הבתים ניגש אלי אחד מהקטנים, בן שלוש, ואמר לי שיש בומים וצריך לרדת למקלט", מספרת אורנה קינן, האחראית לגיל הרך בקיבוץ. "היו בנות ששאלו אם אלו זיקוקים כמו שהיו ביום העצמאות, ואנחנו הסברנו להם שלא, אלה קטיושות".
קטיושה, חיזבאללה – הם מושגים שילדים בני שלוש וארבע כבר מכירים ומבינים בצפון. "הם מודעים למה שקורה סביבם", מספרת קינן. "הם יודעים שלידנו קיימת מדינה בשם לבנון, ושם יש את החיזבאללה שיורים עלינו קטיושות. אבל הכי חשוב שהם יודעים שהחיילים שומרים עלינו ושהם מוגנים.
"ברגע שהם מרגישים בטוחים ומוגנים, אז האירועים עוברים עליהם בקלות, וכשצוות הגן מיומן וכל המערכת יודעת לתפקד במצבי חירום, ועושה את זה בשלווה ובורגע – גם הילדים רגועים, בטוחים ולא מפתחים חרדות".
במקלטים מחכות ערכות מיוחדות לילדים. הערכות כוללות משחקים מיוחדים, דרכן הם יכולים לבטא את רגשות הפחד, התסכול והאימה. למשל, תיאטרון בובות, דרכן הם מספרים מה מפחיד ומעיק עליהם, ארגז חול עם בובות, אותן ניתן לקבור בחול ולהוציא את הזעם והתסכול, וגם ספרים מיוחדים שעוסקים בפחדים, כמו "פחדרון בארון" של מרסר מאייר.
קינן: "כשבאו ההורים היום בארבע כדי לקחת את הילדים, שמעתי ילדה בת ארבע מספרת לאביה 'איזה כיף היה לנו היום, לקחו אותנו מהבריכה למקלט והביאו לנו אוכל מיוחד מחדר האוכל'. אצלה זה נתפס כחוויה כיפית".
גם ההורים מנסים להשאר רגועים
גם בקיבוץ שניר נשמעים קולות הירי מאתמול בבוקר. המשפחות עדיין לא קיבלו הוראה לרדת למקלטים, אבל ענת ניסים, מנהלת האגודה המוניצפאלית ואמא לבת 4.5 ובן שנתיים נערכת. "אני לא ארוץ לקחת אותם מהגן", היא אומרת. "אני יודעת שיש הורים שכן עושים את זה, אבל לדעתי, בבית יותר קשה לשמור עליהם שלא יצאו מחדר הביטחון. מבחינת הילדים, כשהם בגן הם לא מרגישים שינוי בסדר היום, הם פשוט מעבירים את הפעילות שלהם לחדר למטה, כי המקלט נמצא בתוך המבנה.
"גם הצוות יודע לתת תחושה של רוגע. לא נותנים תחושה שמשהו רע קורה, אלא ממשיכים הלאה. הם מתורגלים, ובסופו של דבר הכי חשוב לתת להם את ההרגשה שהם בטוחים ושומרים עליהם. למשל היום, הבן של הגננת של בני חייל, וכשהוא שמע את הבומים, הוא הסביר לי ש'ערן יורה'. הם רואים את החיילים כל הזמן ויודעים שהם שומרים עליהם".
אבל איך מסבירים לילדים מה הסיבה של כל הרעש הזה?
"אנחנו משתדלים לא להדליק טלוויזיה בזמן שהם ערים. היום במקרה היא קלטה ושאלה אם החיילים הטובים שלנו מתו. הסברתי לה שיש לנו מדינה שכנה, שיש בה גם אנשים רעים שלא אוהבים אותנו, והם נלחמים בנו. לא המשכתי את השיחה הזאת. היא עכשיו בגיל שמאוד מתעסק במוות. אני פשוט מנסה שתרגיש בטוחה ולא מאויימת, ושתבין שלנו לא יכול לקרות כלום".