מתח לא הכי גבוה: "לווייתן"
השנה היא 1878 והחברה הפריזאית ה-מו-מה: רוצח נאלח במיוחד קטל יותר מעשרה משרתים ומשרתות, פלוס כמה ילדים, פלוס הבעלבית - ונעלם. שיטת הרצח אינה ידועה, סיבת הרצח אינה ידועה, ואפילו חשודים מידיים אין. העקבות היחידים מוליכים אל כרסה התפוחה של אוניית הפאר "לווייתן", שמשייטת את דרכה ליפן.
הקומיסר גוש, קריקטורה של בלש משטרה, מנסה לאתר מי מקומץ הנוסעים המדושן של המחלקה הראשונה ביצע את הרצח. גוש, כמובן, לא מסוגל לראות את מה שמונח ממש מתחת לאפו הבולבוסי, ולעזרתו נחלץ צעיר שתקן - הדיפלומט השרמנטיזי אראסט פנדורין. לצד פנדורין, הבלש המדומה, פועל צוות מוחות מצומצם, מאולתר ואקזוטי שכולל אפילו סמוראי יפני. ובהתאם לחוקי הז'אנר, ככל שהעלילה מתקדמת אל שיאה כך תופחת ערמת הגוויות.
אקונין מאמץ את השטנץ הקלאסי נוסח אגאתה כריסטי: כולם חשודים, אין לאן לברוח, ולכי תדעי אם את לא הקורבן הבא בתור. הבלש שלו הוא לא בן הכרך המחוספס והמודרני של צ'נדלר, אלא ג'נטלמן אולד-פשנד מהוגן וקר רוח, כמו שרלוק הולמס, שסוחב את הכישורים שלו מהבית. מה שכן, בניגוד לבלש בן הדור הישן שהיה יצור א-מיני, לפנדורין יש סקס-אפיל וכמה טרגדיות אישיות ברזומה - ועל אלה יעידו שני הספרים הקודמים בסדרה.
למרות כל התנודות הבין זמניות החביבות האלה, אקונין הוא לא כותב של מתח חד. התעלומה שלו מפותלת במידה, וקלה מאוד לפענוח ולשוויצים - אם את מאלה שאוהבות להגיד כבר באמצע מה הולך לקרות בסוף. ובכל זאת "לווייתן" מספק חוויה מענגת, צבעונית ונוסטלגית, במיוחד למי ש"רצח על הנילוס" שמור אצלה בקובץ זיכרונות ילדות מרגשים.
"לווייתן", בוריס אקונין, מרוסית: יגאל ליברנט, ידיעות אחרונות.
כמה ויסקוזה אפשר לבלוע: "החורש במים"
בין רחובות ביירות הנטושים, בתקופת מלחמת האזרחים בלבנון, מסתובב סוחר בגדים בדימוס בשם ניקולא ומלביש את העיר החרבה ביריעות של זיכרונות. במחסן חנות הבדים ההרוסה שמשמש לו בית הוא מתגלגל במשי ובקטיפה, ומשחזר את הסיפורים שהיה מספר לשמסה, עוזרת הבית הכורדית שלו. הסיפורים הארכניים שלו, שמציגים את תולדות הבדים השונים, הם ארוטיקה צרופה. בין קפליהם חבויות תובנות עסיסיות על נשים, והאירוע כולו הוא מעשה אהבה חושני ויצרי שמערבב באחד מילים וגוף.
אבל כל אלה הם עקבות מטושטשים של מציאות אחרת, עבר נכחד. במציאות של הסיפור ניקולא הוא תמהוני שמסתובב ברחובות החרבים כאילו היה פליט תנ"כי בטריפ מחורבן. צדיק יחיד ששרד את הגזרה שהשמידה את העיר המסואבת. גזרה שבאה לכאורה כדי להעניש את בני האדם שהפנו עורף למסורת המפוארת והתבוססו בהווה של תחליפי בדים סינתטיים. בשיטוטיו מגלה ניקולא את השרידים הקדומים שעליהם הוקמה העיר החדשה, ואלה - כמו העבר המוקם לתחייה בסיפוריו - הם העדים היחידים לחיים שפעם רחשו פה.
"החורש במים" מריח קצת כמו מעשייה קדומה שמתערבבת עם הווה סיוטי והזוי. למרות דקיקותו היחסית מדובר בספר עמוס ביותר, שמצופף יחד הרבה סיפורים מפותלים, ואיך לומר, מעט מייגעים. אז אפשר ליהנות מהתיאורים המרהיבים שהוא מספק, אפשר לחשוב על המצב המלחמתי הקטסטורפלי שהוא מציג, ואפשר גם להניח שכל כך הרבה פרטים על דיאולן שמורים בעיקר למי שחדוות החוט מרגשת אותה.
"החורש במים", הודא ברכאת, מערבית: רנה פלסר, אנדלוס.