שוב יצאתי בזול

ישבתי עם חבר בבית קפה, כשראיתי זוג עיניים יפות בשולחן ליד, מחייכות. הבטתי אחורה, לראות על מי היא מסתכלת, אבל לא ראיתי שם אף אחד. אהה, אני? אבל אני בכלל נשוי

ישבתי בבית קפה תל אביבי עם חבר, בית קפה מאלה שמונחים על המדרכה, מטר מהכביש. ישבתי כשגבי אל המולת העיר ועשן המכוניות, חברי ישב מולי. שתינו הפוך עם וויסקי, עישנו סיגריה. החלפנו חוויות. אחרי הכל לא התראינו די הרבה זמן. הוא סיפר על העבודה החדשה בפרקליטות, אני כדרכי הבעתי עניין, מנסה להבין את המונחים המשפטיים בהם השתמש כדי לתאר מקרה מעניין בו שימש כתובע.

 

תוך כדי הקשבה, וכמו שקורה לי פעמים רבות בימים נמהרים אלה של חוסר שקט פנימי, מחשבותיי נודדות למחוזות אחרים. אני נאבק בעצמי בניסיון נואש לעקוב אחרי פרטי המקרה "המעניין", מתמקד בסיגריה הקמלה לאיטה ביד הפרקליט.

 

מבעד לענן העשן אני מבחין בזוג עיניים יפות המסתכלות ישר לעברי. מתוך פיזור דעת, באופן כמעט מכני, אני מסובב את ראשי לאחור, מחפש מטרה עלומה אליה כוון המבט. משתדל להשאיר ערוץ פתוח לרטוריקה הבלתי נלאית של חברי.

 

אני מסובב את הראש בחזרה ומול עיניי שוב אותו זוג עיניים, הפעם מחייכות, כמו אומרות: "טיפש, עליך אני מסתכלת". ובאמת הרגשתי טיפש, נזכר איך לפני שנים רבות, בתיכון, כשהמורה היתה פונה אליי בניסיון לעורר אותי מהתנומה שהפיל עלי דרך קבע טון דיבורה, הייתי סובב לאחור, כאילו לא עלי היא מסתכלת, ומאחורי תמיד אותו קיר לבן, והתגובה שלה, תמיד, אבל תמיד היתה: "אליך אני מדברת, לא אל הקיר".

 

והכל חולף לי בראש באותן שניות ממש: זוג העיניים, הקול של חברי, המורה מהתיכון ורעש המכוניות מאחורי. ואז אני מוצא את עצמי מנער את הראש מצד לצד, באותה תנועה שסיגלתי לעצמי במשך שנים של הסחת דעת ושנמצאה גם הפעם יעילה.

 

"כוס אימם הזבובים האלה", אני שומע את חברי אומר, בתגובה לניעור הפתאומי של הראש. "כן", אני שומע את עצמי עונה, "אי אפשר לברוח מהם".

 

"אז איפה היינו?" הוא שואל. ואני עונה ומיד שוכח מה אמרתי, אבל לפי תגובתו אני מבין שלמרות הכל אני עדיין בעניינים.

 

הנה כבר יש לנו משהו משותף אחד, אפשר להתקדם

 

והעיניים. העיניים היפות האלה עדיין תלויות מנגד, מעבר לכתף של חברתה לקפה, שלא הפסיקה לדבר. מעניין על מה. והפעם אני ממקד את עיניי בחזרה ומוסיף חיוך. אנחנו מדברים. בעיניים. בקמטים שסביבן. אי אפשר לטעות - יש קליק. באופן אוטומטי כאקט של הגנה עצמית (מפני עצמי) אני מרים יד שמאל (זאת עם הטבעת) ומשעין עליה לחי. היא בתגובה מחזקת את אחיזתה בכוס הקפה, תוך נענוע של האצבע עם הטבעת, באופן שמעביר צליל מפגש מתכת בזכוכית ונצנוץ זהבי, ואחר כך חיוך שאומר: הנה כבר יש לנו משהו משותף אחד, אפשר להתקדם.

 

הלב הולם והחיוך מתרחב. עכשיו גם התובע בעניינים, הוא מפנה את ראשו לאחור וכמו ממטרה יעילה מפליט "פשששש" כשהוא חוזר להביט בי. "אז זה העניין. שיחקת אותה אחי. תזרוק איזו מילה".

 

"כן", אני אומר. "חשבון בבקשה". וכשהמילים עוזבות את הפה, מצטמצם החיוך ומתכווץ הלב. כמה נעים להרגיש, אפילו לרגע, מה שכבר נשכח מזמן.

 

אני משלם את החשבון. שוב יצאתי בזול.

היא נשארת במקומה, אנחנו הולכים.

 

בדרך לאוטו אני שומע את חברי אומר: "נו, ספר משהו, למה אתה כל הזמן שותק?"

ואני מחייך ואומר: "הנה עבר לו עוד יום בלוח השנה של הנאמנות לאשה האחת".

הוא מסתכל עלי עם עיני התובע שלו ואומר: "ברור לך שזה לא היה עובר מבחן בג"ץ, המשפט הזה".

"אבל את הבד"ץ כן", אני עונה.

"עוד צדיק", הוא מסנן מבין שיניו ופותח את דלת המכונית תוך שהוא מלווה במבט וקולות ממטרה איזו חתיכה שחוצה את הכביש. "תהיה לי בריא", הוא חותם.

 

ימים רבים עברו מאז שהסיפור הקצר הזה נכתב. בית הקפה במקומו עדיין עומד. החבר התובע כבודו במקומו מונח, ולידו ערימות של תיקים וסיפורים קשים של אנשים אחרים. הטבעת נפלה יחד עם הזוגיות. הדרך מתפתלת והחיים נמשכים, לא תמיד קלים, אבל בהחלט מעניינים.